החורף הגיע ואיתו עונת המחלות. כמובן שאין לנו כל צורך להמתין להגעת החורף על מנת לחלות, מכיוון שבאופן עקרוני אנו יכולים לחלות 365 יום בשנה, ובשנה מעוברת אך יותר, אולם בוא החורף נשמע לפחות כמו סיבה טובה לכתוב על מחלות. אישית לא כל כך ברור לי למה כל הוירוסים מחליטים לבוא ולתקוף דווקא כאשר קר ורטוב, אבל תיאוריה אחת אומרת שהם פשוט מנסים לברוח מכל המטיילים הישראלים שנוהגים בעונה זאת של השנה לנסוע להציף את המזרח. האמת? אני מבין אותם.

נהוג לחשוב על מחלות כעל עסק לא נעים, ואכן, לא ניתן להכחיש כי למחלות יש גם צד לא כל כך נעים. אף אחד הרי לא אוהב לשכב במיטה, לקדוח מחום, להקיא את הנשמה, ואז עוד לבלוע כדור בגודל של ביצת בת יענה ובטעם לא הרבה יותר טוב. ויחד עם זאת, מבחינה רוחנית מחלה יכולה להיות ברכה משמיים. כן , אני יודע שיהיו הרבה אנשים אשר ירימו גבה לשמע הטענה הזאת, חלקם אפילו שתיים (אני לא יודע מה יעשו אנשים שיש להם גבה מחוברת, אבל האמת שלא ממש אכפת לי), אולם אני מקווה שעד לסיום הקריאה של מאמר זה העניינים יתבהרו מעט.

כל מי שאי פעם היה חולה שם בוודאי לב לכך שאחד המאפיינים המרכזיים של כל מחלה הוא שהיא נוטה להיות מאופיינת על ידי תחושה מציקה של כאב. למעשה, אלמלא תחושת הכאב זה יכל דווקא להיות נחמד מאוד להיות חולים מכיוון שככה היינו יכולים להישאר בבית, לראות בפעם השבע מאות אלף עוד פרק של מרקו או נילס, ואחר כך עוד לספר לחברים בכיתה שנדבקנו אחרי שנישקו איזה בחורה ששכחנו את שמה. לרוע המזל כאמור, אנו צריכים ממש להתאמץ על מנת למצוא מחלה שאינה מלווה בכאב, עד כדי כך בפעם הבאה שבני הזוג שלנו אומרים לנו שהם חולים עלינו אנו צריכים לחשוב טוב טוב למה הם באמת מתכוונים.

קיומו של הכאב אולי לא מבשר טובות מבחינה תחושתית, אולם מבחינת המדיטציה מדובר בחדשות הטובות ביותר מאז המצאת כרית הישיבה (לפני זה אנשים נהגו לשבת על מסמר חלוד). אחרי הכל, במדיטציה מה שאנו מנסים לעשות הוא לחדור אל שכבת תחושות הגוף וזאת על מנת לעשות בה שימוש לשם פיתוח תובנות בנוגע לטבע מעשה הבריאה, אולם על מנת שנוכל לחדור לתוך אותה שכבת תחושות עלינו לפתח קודם לכן יכולת ריכוז מרשימה ביותר. הסיבה לכך שאנו נאלצים לפתח תחושת ריכוז כה מרשימה ­– רק על מנת לחדור לתוך אותה שכבת תחושות – היא שמרבית תחושות הגוף שלנו הן תחושות מאוד עדינות ומעודנות. אלא מה? הנה באה לה המחלה, ואיתה תחושת הכאב, ולפתע, במקום שמוחמד יאלץ ללכת אל ההר, ההר בא אל מוחמד. במילים אחרות, במקום שאנו נצטרך ללכת ולפתח יכולת ריכוז כה מרשימה רק על מנת שנוכל להבחין בכל אותן תחושות עדינות ומעודנות, הנה באה לה המחלה וגורמת לכל אותן תחושות עדינות לבלוט כמו קבוצת צועדים חרדים באמצע מצעד הגאווה. במובן זה חיינו נהפכים לקלים כמו חייו של חתול שמוצא את עצמו בטעות במסיבת סיום שנה של עכברים.

מלבד מהעובדה שהמחלה והכאב הופכים את חיינו להרבה יותר קלים במובן זה שהם משמשים כזכוכית מגדלת לתחושות הגוף, הם גם תורמים לנו בכך שהם מאפשרים לנו לפתח תובנות בצורה ישירה. כך לדוגמה, כאשר אנו לומדים שבמקום להתלונן על הכאב אנו יכולים פשוט להתבונן בכאב, אנו כבר לוקחים צעד חשוב קדימה מבחינה רוחנית. כך, מרגע שאנו מתחילים להתבונן בכאב אנו מגלים שכלל לא קיים לו "כאב" אחד אליו אנו יכולים להתייחס. אחרי הכל, הכאב, כמו כל תופעה אחרת בעולם, משתנה כל הזמן. רגע אחד, לדוגמה, הוא יכול להיות חריף, ואילו רגע שני עמום, רגע אחד פתוח, ורגע שני סתום. כאשר אנו מגלים שלא קיים לו כאב אחד אליו אנו יכולים להתייחס, אנו מבינים שגם לא קיים לו כאב אחד אליו אנו יכולים להגיב. אחרי הכל, מה הטעם להגיב לכאב מסוג מסוים אם במילא בעוד רגע הוא כבר יחלוף?

מתוך כך שאנו לומדים שאין לנו כל טעם להגיב לתחושת הכאב אנו מגלים את ההבדל המהותי הקיים בינה לבין אחותה הגדולה, תחושת הסבל. כפי שכתבתי במאמר קודם, בעוד שתחושת הכאב היא תוצאה של פגיעה פיזית או נפשית ישירה ממנה אנו לעיתים קרובות לא יכולים לקוות להימנע, תחושת הסבל אינה אלא תוצר של התגובה שלנו לאותה פגיעה. כך, אם אנו נופלים ופוצעים את הברך, התחושה הראשונית שאנו חווים היא תחושת כאב, אולם כאשר אנו בוחרים שלא לקבל את אותה תחושת כאב כל מה שאנו עושים הוא להוסיף עליה שכבה נוספת, מיותרת לגמרי, של סבל. לרוע המזל, מכיוון שהתודעה שלנו מותנה לרוב להגיב לתחושות כאב באמצעות תגובות של דחייה, כמעט כל פגיעה קטנה גורמת לנו לסבול, ובכמויות. יחד עם זאת, כאשר אנו חולים אנו מוקפים בכל כך הרבה תחושות כאב עד שזה כמעט מתבקש שבנקודה מסוימת אנו נגלה כי אלו הן תגובותינו, ולא תחושות הכאב עצמן, שגורמות לנו לסבול, ובנקודה זו אנו זוכים להתקדם עוד צעד אחד קדימה בדרכנו הרוחנית.

העובדה שאנו חולים יכולה לעיתים לאפשר לנו להתקדם בדרכנו הרוחנית לא רק בצעדים מדודים אלא אף בקפיצות ענק. כך לדוגמה, אחת מהתובנות העמוקות ביותר שאנו יכולים לקוות לפתח לאורך הדרך היא תובנת חוסר ההפרדה. על פי תובנת חוסר ההפרדה האשליה לפיה אנו קיימים באופן נפרד מעולם התופעות המקיף אותנו אינה אלא, איך נאמר זאת בצורה עדינה? - אשליה. למעשה, אלברט איינשיין בעצמו הגדיר את נטייתנו לתפוס את עצמנו כקיימים באופן נפרד משאר מעשה הבריאה כ"סוג של אשליה אופטית של התודעה", ולפי השמועות האיש ידע בדרך כלל על מה הוא מדבר. עם זאת, מהו הקשר בין תובנת חוסר ההפרדה לבין קיומן של מחלות? מסתבר כי דווקא במצבי מחלה אנו זוכים לאחת ההזדמנויות הטובות ביותר לשבור דרך תפיסת העולם הדואלית המפרידה אותנו משאר עולם התופעות, וזאת מכיוון שדווקא במצבי מחלה אנו מוצאים את עצמנו בעמדה בה אנו נדרשים לערוך הפרדה קצת יותר קשה מאשר אלו להן אנו נדרשים בחיי היום יום.

בחיי היום יום ההפרדות שאנו נאלצים לערוך הן הפרדות קלות יחסית. קל לנו להפריד את עצמנו מהקבצן אשר שוכב לו בתוך קופסת הקרטון בצד השני של הרחוב, קל לנו להפריד את עצמנו מזיהום הסביבה בסין, ואפילו קל לנו להפריד את עצמנו מחברינו הקרובים. עם זאת, כאשר אנו חולים ההפרדה שאנו נאלצים לערוך היא קצת יותר מסובכת, מכיוון שהיא הפרדה אשר מתרחשת בתוך תוכנו. כך לדוגמה, כאשר אנו נוקעים את הרגל וכל צעד שאנו לוקחים פירושו כאבי תופת הטסים במעלה עמוד השדרה, אנו מגלים לפתע שאותה הרגל שעד לפני זמן קצר הייתה "הרגל שלנו" נהפכת בבת אחת לאויבת הציבור מספר אחת ולמעין סרח עודף. כך, ובין רגע, אנו מוצאים את עצמנו עוברים ממצב של אחדות פנימית למצב של פיצול פנימי, אולם בניגוד למצב של פיצול חיצוני בו אנו יכולים לשהות כמעט ללא הגבלה, במצב של פיצול פנימי אנו יכולים לרוב לשהות רק לתקופת זמן קצובה וזאת לפני שמתחילות לצוץ להן השאלות המתבקשות. כך לדוגמא, עם הזמן אנו עשויים להתחיל ולתהות כיצד זה בכלל ייתכן ש"הרגל שלי" תאיים "עלי"? אחרי הכל, האם אקדח יכול לירות בעצמו? ומה בכלל המשמעות של אותו ה"אני" אם ברגע שאחד מחלקיו מפסיק לתפקד הוא מסיר ממנו כל אחריות? האם אנו באמת רוצים מזוהים עם בוס חסר מצפון כזה? ומה היה קורה אם כל איברי גופנו היו נופלים לפתע למשכב? האם גם אז הייתה נותרת בנו איזה ישות "אני" נפרדת אשר הייתה עדיין נותרת בקו הבריאות? ואם כן, האם בכלל היה צריך להיות אכפת לנו מכך שאברי גופנו חולים?

מצבי מחלה, אם כן, מספקים לנו שפע של הזדמנויות להתפתחות רוחנית. אין זה מקרי כמובן, מכיוון שכל רגע בחיינו, בין אם הוא מוגדר על ידינו כרגע טוב או רגע רע, יכול לשמש אותנו כמרפסת ממנה אנו יכולים להשקיף על נוף של הארה. אין זה אומרת כמובן שעלינו לקום מחר בבוקר, ובמקום לגשת לסדנת המדיטציה אליה נרשמנו, לצעוד אל תוך חדר המיון הקרוב למקום מגורינו בבקשה להתאשפז, אולם במידה ואיזה חיידק ידידותי יחליט בכל זאת להגיע לביקור אולי כדאי שלא נמהר כל כך לסגור בפניו את הדלת.