לא יודעת ממה להתחיל, איך לתאר בדיוק את מה שאני מרגישה.

התאמצתי כל כך לא להיקשר לגורים האלו, ידעתי שהם לא ישארו איתי הרבה, הם נועדו למסירה.

אבל לא דימיינתי שזה יהיה הסוף.

שישי בלילה, סימתי משמרת, אבא צריך לבוא לאסוף אותי, כשהוא יצא מהבית הוא ראה את הקרש שחסם לגורים את היציאה מהבית (שמנע מהם ליפול...) הקרש הזה, היה שוכב בתוך הבית, ובאפי, הכלבה שלי, יושבת עליו, אבא רץ לבדוק מה קרה, ובאפי ברחה, ומתחת לקרש, שכבה שם, ללא רוח חיים, כמו מלאך, היצור המדהים, משי... אם הייתי יכולה להסביר עד כמה יפה היא היתה, שובבה, מעיזה לעשות דברים שגורים אחרים לא, היא הראשונה שקשקשה בזנב, והראשונה שהתחילה לרוץ. היא גם הראשונה שקפצה מהבית.

וגם הראשונה שאני נאלצת להיפרד ממנה.

אני מאוד מקווה שמהאחרים אני אפרד כאשר אני יודעת שהם ילכו למקומות טובים.

אז אבא ניסה להחיות, וכשראה שאין תקווה, אבא קבר אותה מול הבית, והיום בבוקר רק סיפר לי מה שקרה, אני עדיין לא מעכלת את זה, אני עדיין לא בטוחה מה אני מרגישה.

אמא בכתה הרבה, כרגיל, אבא ניסה לנחם.. כרגיל.. תומר.. תומר מתעלם מהכל.. נו.. כרגיל.. ואני, אני מסתכלת מהצד, ואומרת שיהיה טוב, ושיש לנו 6 גורים ו2 בנות מדהימות שחייבים להמשיך לדאוג להם...

אז עכשיו מתחילים למסור אותם, אין ברירה, לא נחזיק אותם יותר איתנו, באפי מסוכנת להם, היא תוקפת אותם יותר מדי..

אחד כבר מסרנו, לשכנים (את לאקי..)

נשארו- זורו, מושו, צופה, ועוד 2 ללא שמות... :|

אני צריכה לא להיקשר, ואז יהיה לי יותר קל...