עם כל הכניסה לעולם הפיברו' ...בכח מלא, בבלוגים ואתרים וקבוצות וקבוצות תמיכה...אני מתחילה להרגיש כמו דוברת של קהילת הפיברואים והפיברואיות. עם זה אין לי בעיה ואני חושבת שזה אפילו עושה לי טוב.

אז מה עושה אותי עייפה?

העובדה שבכל רגע בחיים, אני מחוייבת לחשוב על פיברו' ולקחת אותה בחשבון.

כשאני הולכת באוניברסיטה, ומתכננת את המסלול הליכה (האיטית) שלי, אני צריכה לבחור את הדברים החיוניים ביותר ולסדר אותם בצורה הכי יעילה כדי שאצטרך ללכת כמה שפחות.

אמנם אוניברסיטת בן גוריון היא לא הכי גדולה מבחינת שטח ומרחקים בין בניינים, אבל בשבילי זה מרגיש שהיא ענקית. כל מסע מבניין אחד לשני נהיה מטלה מאתגרת.

ביקשתי השנה הקלות כדי שאוכל לעשות את המבחנים כמו שצריך ולא להלחם עם פיברו' על כל מילה שאני צריכה לכתוב.

כתבתי מכתב וצרפתי צילומים של כל הבדיקות והאישורים...ברור שהרופא שמאשר הקלות לא מכיר פיברו' יותר מידיי.

קיבלת הארכת זמן.

אולי זה לא ברור אבל הארכת זמן זה חסר משמעות עבורי או אפילו עונש.

גם ככה קשה לי לשבת והבעיה אינה זמן, אלא צורת פתרון המבחן. לכתוב עם עט זה מבחינתי אחד הסיוטים היותר גדולים. אפילו למלא טפסים או לחתום על הספח כשאני משלמת באשראי זה מבחינתי עינוי.

עכשיו אני אנסה לבקש שיאפשרו לי לפתור את המבחנים במחשב נייד.  נקווה שיבינו אותי ויעזרו לי.

מעייף להסביר את נושא החיים עם פיברו' למי שלא מכיר וצריך לעזור לי.

פשוט מעייף.

ועכשיו למשהו אחר לגמרי (and now for something completely different):

בדיוק עכשיו דיברתי עם תומר על תובנה מוזרה או מצחיקה  (עוד לא החלטתי) שהיתה לי.

כשאני מסתכלת על אנשים לידי או בטלויזיה, יש לי מחשבה לפעמים מודעת ולפעמים לא: "לא כואב לה לשבת ככה?, לא קשה לו להחזיק גם מיקרופון וגם נר?".

שזה סוג של מצחיק, כי לרוב האנשים זה לא באמת מאתגר לשבת ככה או להחזיק את זה או ללכת יותר מ5 דקות...

אולי זה סוג של דאגה לאחרים..

אולי זה סוג של נסיון להקרין את החיים שלי על אנשים אחרים...

אולי זו קנאה?

לא ברור, אבל אין ספק שלי זה מרתק לחשוב על זה.

ולפינת ההומור של היום:

ליד הקופה בחנות בה קנינו משקפי שמש חדשים (התמונה התחתונה) היו מוצרים לניקוי המשקפיים.

אחד מהם היה עם שם קצת מוזר:

ואני עם משקפיים חדשים - באופן מפתיע הם בצבע טורקיז  (הצבע האהוב עליי)