מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
אני סיפור שמחפש בית (2)
| "את כמו סיפור שמחפש לו בית," ד. אמר לה. זה היה בשבוע ההוא, לפני שני מיליון שנה, כשהוא הגיע עם קבוצת חניכים מהקן הירושלמי לדימונה. קשה לתפוס שזה היה בסך הכול לפני שנה וחצי, מה היא ידעה אז בכלל, שיער חום חלק ואסוף, עיניים כהות, מבט רכוס, שקטה מאוד. בקושי בת תשע-עשרה, רצינוּת של שנת-שירות-לאומי, עם עוד חמש בנות רציניות ודומות להפליא, בדירה מתפוררת בקצה שיכון ותיקים כזה או אחר בשכונה נידחת בדימונה. בערב הראשון אחרי הפגישה נשמעו הרבה קולות מודאגים, גם מצד הורי הבנות, כשהסתבר מי הקבוצה שהגיעה לשבוע ההדרכה. "מה לו ולהן, למה צריך לערבב מין שאינו במינו. זאת טעות רצינית שעשו כאן, איזה בסיס יש לבנות שלנו להידברות עם הילדים האלה, שכבודם במקומם מונח, כמובן," התלוננה בשיחת טלפון נסערת אחת האימהות באוזני המרכזת החינוכית של הבנות. גם ד. היה זועף ועצבני להפליא. כשהסתבר לו לאן שלחה אותו התנועה עם שני הבנים ושתי הבנות החניכים שלו, הוא הושיב את כולם במעגל, ואחרי סבב שמות ראשוני הצהיר שהוא ער לאפשרות שהמפגש הזה לא יעבוד, וער לאפשרות שהאינטראקציה בין שתי הקבוצות "גדולה מדי אפילו על הסקאלה הפתוחה שלנו." חני זוכרת איך הוא הסיר את משקפיו וניגב אותן בשולי החולצה, ואמר בקול ברור מאוד שאם רוצים שמשהו יעבוד במפגש הזה, כולם צריכים להיות מודעים לעובדה שהם באים ממקומות שונים לחלוטין, שהוא אישית לא מתכוון להתגמש או לשנות עמדות רק בגלל שהן בנות דתיות והם קבוצה חילונית, ושאם הולך להיות שם פיצוץ, אז עדיף שהוא יהיה מהסוג הגלוי ולא זה המטויח. אבל הסתבר שלמרות הספקות הגדולים שהיו לכולם זה היה שבוע מדהים. הפעולות שד. העביר לשתי הקבוצות היו בנושאים נורא רגישים, בלי הנחות לאף כיוון, וכולם הסכימו שזה היה שווה. חני לא השתתפה באף אחד מהוויכוחים שלפעמים נגררו עמוק לתוך הלילה, אבל היא הייתה שם כל הזמן, לא מפסידה מלה. ד. הבין מהר מאוד שהוא לא יצליח לגרור אותה לתוך הבעבוע הלוהט, אבל דווקא בגלל זה הוא התמגנט לכיוון שלה מעל הראשים של כולם בקבוצה. היא ישבה באופן קבוע קרוב אליו, הכיסא שלה מוטה באלכסון כמעט בלתי מורגש לכיוונו, עיניה עוקבות אחר פינג-פונג המלים בערנות, כאילו הייתה שם בתפקיד, להרים את המלים שנפלו. בסך הכול שבוע ארך המפגש. בערב הפרידה אלתרו הבנות מסיבה פרידה ביתית, בכספי הקופה הקטנה הן קנו שתייה ובורקס ועוגיות מלוחות, ואחרי האוכל שרו קצת שירים ביחד, וקראו קצת דברים שנכתבו, ואחר כך סיכמו שזה היה ניסיון מדהים, מלא הפתעות לטובה, מלא רעיונות ערכיים למחשבה ולעיבוד, שתרם לכולם המון, הרבה יותר מהדרכות וימי-עיון וסמינרים אחרים שהיו להם בשנת השירות הזאת. חני החזיקה בידה כוס מיץ במשך כל הערב, ולא אכלה אף עוגייה. היא הייתה במקום אחר. הם נוסעים מחר בבוקר. גם הוא. זה היה כבר ביום השני שלו בדימונה, כשהוא בא לראות את חני עובדת עם הילדים במתנ"ס, שהם דיברו והוא אמר לה מה שאמר. היה אחר-צהריים, לילדים הייתה הפסקה וחני רצתה ללכת לשדה שמאחורי המתנ"ס לאכול את הסנדוויץ' שלה. ד. לא שאל שאלות, הוא פשוט יצא אתה מהבניין. בהתחלה חשב שהיא לא תרצה להתרחק, ובטח שלא עם בחור כמוהו, גבוה, מבוגר ממנה ב - כמה? שמונה-תשע שנים לפחות? מכנסיים קצרים, טי-שירט, חילוני להחריד. אבל חני לא אמרה כלום. בעצמה היא לא הבינה איך זה שהיא לא בורחת, אבל פתאום היה לה מתאים שהוא מין מחליטן-החלטות שכזה. היה לה שקט בפנים, וביטחון חדש, מוזר ומוחלט, שהוא יודע יותר טוב ממנה מה צריך לקרות עכשיו, ושאתו היא בטוחה. הנה, הוא זה שהחליט שעכשיו הולכים ביחד, ועכשיו אוכלים תפוחים שהוא שלף מהתרמיל שלו, וגם וופלים, והוא זה שהחליט שהיא תיתן לו חלק מהסנדוויץ' שלה. בשדה הוא שאל אם זה עניין עקרוני אצלה, שהיא לא משתתפת בשיחות, כמו שהיה בפעולה של אתמול בערב. חני הרימה שתי אבנים קטנות מהאדמה וניערה אותן ביד כאילו היו קוביות מונופול ואמרה: "לא עקרוני בכלל. פשוט, ככה, כי לא הייתי צריכה לדבר. רק להקשיב." אחר-כך היא סיפרה לו בשתיים-וחצי מלים מי היא, לא היה צורך ביותר מאלה. סיפרה על אימא שאיננה, ובעצם אף פעם גם לא הייתה באמת, אפילו כשעוד הייתה. וסיפרה על התיכון, ועל המסלול הצפוי, וזהו. נגמרו המלים. "את כמו סיפור שמחפש בית," ד. אמר, והושיט לה קוביית וופל. היא זרקה את האבנים הקטנות באוויר ותפסה. זרקה ותפסה.
חני מרימה ראש מהאסלה ומנגבת את הדמעות. היא שוטפת את פנים עם הרבה הרבה מים קרים, השיער שלה נרטב. חם לה נורא בכל הגוף, התכווצויות ההקאה חנקו אותה לגמרי. כמה זמן זה עוד יימשך? אמרו לה שהגוף יתרגל לבסוף, שרק בהתחלה זה כך. אמרו לה שזה מנגנון שהגוף מפעיל, כשהוא כביכול מתנגד לשינויים שנובטים בה. אמרו לה שזה תהליך פיזי, אבל יש לו גם צדדים רגשיים, והיא צריכה זמן להתרגל לרעיון שמעכשיו הגוף שלה מושאל לצרכיו של הדבר הזה שהתביית בתוכה וגדל על חשבונה. הבטיחו לה שאחרי השליש הראשון מצפים לה חודשים יפים, שבעצם רוב ההיריון זה פרק מדהים בחייה של אישה, ובטח היריון ראשון, שהיא צריכה לנצור את התקופה הזאת כי אלה הימים האחרונים השקטים בחיים שלה. אבל אצל חני זה לא עובד ככה. תחילת החודש החמישי והיא עדיין מקיאה, בוקר צהריים וערב. הטעם המתקתק המתכתי שהתמקם לו מתחת ללשון מאפיל על כל הטעמים האחרים. מדי פעם היא מנסה לחנוק אותו בכוח בכף גדושה רוטב סויה או בקרמבו שקנתה בקיוסק שבפינת הרחוב, אבל הטעם המגעיל הזה חוזר ומפעפע מבעד לכל הטעמים האחרים ומריץ אותה בסופו של דבר לאסלה כעבור שעה קלה. ד. מודאג ולא מבין, הוא רוצה שתלך שוב לרופאה, זה כבר לא הגיוני, הוא אומר לה. הוא בטוח שהיא שותקת גם אצל הרופאה, ומפחדת לדבר אתה, כמו שהיא מפחדת לדבר עם כל העולם-ואשתו. אבל חני יודעת משהו אחר על האפון הזה. היא חושבת על הימים הראשונים שלהם ביחד בדירה, ונזכרת איך הייתה בפאניקה בכל פעם שנדמה היה לה שהיא מאבדת את הריח שלו מאצבעותיה. שוב ושוב הייתה מרחרחת את פרקי הידיים, את הציפורניים, את פנים כף היד, לוודא שהריח לא נעלם, הרי עברו כבר כמה שעות מאז יצא מהבית, ומה יהיה אם הריח שלו יתפוגג לגמרי והוא לא יחזור, מה יישאר לה ממנו. אחר-כך התהוותה מציאות האפוּן שאצלה בבטן, והיא נרגעה. כל חושיה התחדדו עם ההיריון הזה, השמיעה הפכה דקה-דייקנית ותובענית יותר, חוש הטעם שלה התמקד באזור אחד ותוקפני במיוחד, וגם ריחות התקיפו מכל עבר. אבל עכשיו, בכל פעם שמשכה את ידיה משיפולי הבטן, מהמקום שאצבעותיה כיסו את האפוּן הזעיר החבוי, הן היו ספוגות מחדש בריחו של ד. שהיה מצוי לה עמוק מתחת לעור, וכבר לא נעלם מתוכה. והיא ידעה שהאפוּן הקטן בסדר גמור.
© כל הזכויות שמורות |
תגובות (44)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מה אומר ומה אדבר כשהשכינה נוכחת....?
מה לי ולאפון?! נא.
אפילו כשאני שומע עליו אני או חש אותו בגבי למרות המזרון או, מבוהל כי נתקע לי באוזן או,
שאני הרבה מעל העננים כי התיישבתי על גבעולה של הצומחת כי קטן אני לא.
הריון?
ציירתי תחושות של כמיהה ללידתה של בכורתי והציור תלה שנים בביתי כשהצעתי אותו לה אמרה לי לא תודה.
אבל את ואפון זה כמו אפונה רחנית ומוריקה. מטפסת ללא גבול ופורחת *
מצטערת בעיקר בשבילי שבאתי כל כך מאוחר.
אני
אפרת*
ככה זה שד. בן הזוג הוא המדריך...
צריך לאסוף אחריו מילים ובגדים
אני מקווה שהוא יתפתח יחד עם האפון/נה
וקונטה קינטה ישתחרר
מחכה
ומחזיקה חמש אצבעות לפתיחה
דניאלה
נ.ב.
מכיוון שקראתי בשוונג אחד היום את שני האפונים
מותר לי רק כוכב אחד
אבל
בלב יש לי בשבילך גלקסיה
בדיוק.....
עכשיו תנחש אם זה אפון או אפונה...
דיתי יקרה.
זה האפון הזה ?
הגעתי.....
בכוונה מאוחר, בכדי לצפות, בכדי לטעום בכדי לגלגל בראשי.
עדית המציאות עולה על כל דמיון,
כמו כאילו כתבת עבור כוכב הצפון.
כמו בחלום - אותו דבר אבל אחרת.
כמו אור2009 ומידה מסוימת כמו ASHORER.
אני לא ד. (כידוע), אני ר. ודרכי דווקא החלה בדימונה
ונמשכה בירושליים.
כמד"צ (צעיר לא צניחה) לדימונה פעמיים לבדיוק שבוע
כזה של "קייטנה" לילדי המקום. כן, אור2009 - אכן היו שם אז
מורות חיילות. הנ"ל הכנה להקמת גרעין הדרכה שגר ופעל בירושליים.
מועדונים בקטמונים, קריית יובל, מבשרת ירושליים של פעם (אני) ועוד שכונות.
כנראה עשינו קצת טוב לילדי המקום אך בעיקר עשינו טוב לעצמנו.
יותר משאני זוכר את החניכים אני זוכר את המדריכים (חברים)
ואת המדריכות (חברות)
. קשר עד היום.
הגרעין הזה (הירושלמי - על יסוד שני הגרעינים הקודמיםבדימונה)
היווה ראשון משרשת ואפילו רשת גרעיני עודד שפועלת עד היום (כמדומני)
בעיירות.
וזה הדבר שמעבר לסיפור. הדבר הישראלי כל כך. החינוך לנתינה והביצוע.
החינוך לאחריות רחבה, לאכפתיות ולעשיה בתחושת שותפות. יגידו שאני חולם,
יגידו זה היה פעם, ואני לא מקבל. זה קיים עד היום. כן, גם השיחה והוויכוח ואי ההסכמה,
אבל ברקע תחושת אחדות הגורל ודווקא בגלל זה מתקיימת השיחה -כי איכפת. יעיד ארנון שבנו יצא זה עתה לפעילות דומה. יעידו בני וילדי אחי ואחותי.
סליחה, על ה"ציונות", אבל אני רואה את הנוער הריק באירופה. הנוער שאין לו בשביל מה, הנוער והעם שלא משוחח, לא מתווכח, לא נותן ולא אכפת לו מכלום. הנוער העצוב והשותה.
אולי נסחפתי - עדית, וטוב שאני מגיב בסוף, ככה לא לעיני כולם, כמעט רק ביננו, אבל ממש הרגשתי שכתבת לכוכב הצפון והרי אמרנו שיחה - לא?
שמח על הקשר ביננו ושמח שאת את.
רון
כאילו הייתה שם בתפקיד, להרים את המלים שנפלו.
איזה יופי
"היה לה מתאים שהוא מין מחליטן-החלטות שכזה. היה לה שקט בפנים, וביטחון חדש, מוזר ומוחלט, שהוא יודע יותר טוב ממנה מה צריך לקרות עכשיו, ושאתו היא בטוחה."
גם אני אוהבת כאלה שיודעים , שבטוחים שעושים שקט בפנים...
נראה מה הוא יעשה עם זה ה'פלצן' הזה.
מקסים.
איזה יופי של תחושות העברת לי.....אין עליך עדית !
והאפון הזה... כל כך מוכר...אפילו שעברו שנים...:)
דיתי יקרה,
מילותייך מתגלגלות לי על קצה הלשון ,בקצבן הטבעי כפי שהתכוונת,
מוכשרת שכמותך :)
מחכה להמשך. ליאורה
אחת ההנאות שלי בקפה,היא, הקריאה בבלוגך.
סיפור שמחפש בית, הייתי אומרת, שכל הפרטים מהמחשבות של חני בסופו של דבר הפכו לשלם.
שני עניינים ראיתי בשילוב שלוש התמונות שהבאת כאן: הצטרפות של חני כבת שירות לאומי לדימונה. הקשר שהתפתח עם ד המבוגר ממנה ב8 שנים- תחליף לסמכות הורית שחסרה לה בילדותה. המחשבות סביבה וסביבו לא מבטיחות קשר רציף. מעלות ניגודיות :היא דתיה הוא חילוני,מטבע הדברים ניגודים נמשכים זה לזו. הקשר שנוצר מצמיח בתוכה חיים חדשים. "האפון" הזה,ממחיש לה, עד כמה היא קטנה ושברירית מול העוצמה שמשדר ד'. הוא דברן, היא שתקנית. היא לא מדברת כשלא צריך, היא מקשיבה. הוא בעל האמירה, היא בעלת ההקשבה. יש כאן שיתופיות , תמיכה, הכלה מערסלת. תודה, אהבתי מאוד*
התכוונתי:
מוכרחה.
זה מהדבל-וויזיון....
ככה זה עם אפון, הוא ריחני, הוא גדל, והוא שייך.
לפעמים הוא בצלחת, אבל זה רק זמני, מהר מאוד הוא עובר לבטן.
הוא נובע משתיקה, מעומקים, מאיזה קשר, ולוקח תשעה חודשים עד שמתחברים אליו.
זה הרבה זמן , אבל זה רק בגלל שהוא סמוי מן העיין.
יש לו כוח לשנות חיים, לאפון הזה.
מה שהיה לפניו כבר לא יהיה אותו הדבר אחריו.
יותר מדויק להגיד שיהיה אותו הדבר , אבל אחרת.
שינויים זה אלה הדברים המחוללים שבחיים.
צריך לקחת אותם כמו מתנה. זו האפשרות לגדול , להתפתח.
חני עדיין צעירה, היא צריכה לפתח נקודת מבט חדשה,
לצאת מהפסיביות שלה, הפנימית, השקטה, ולראות שהאפון הזה
גם אם תהיה לבסוף בלי ד'
שאני מורחכה להגיד, שכרגע אני לא ממש מחבבת אותו,
האפון הזה לעולם יהיה שלה ואיתה.
וזה נפלא.
אנחנו , למשל, היינו אפון פעם.
ומה רע?
יופי לנו, שווים אנחנו.
ואני שמחה על האפון שאת. שמחה מאוד.
להיות בבלוג שלך
בשבילי
זה כמו להסתובב בשוק מחנה יהודה ...
זה לא שאני בדיוק בכלל צריך להיות שם
אבל כשאני בירושלים
זה הרגליים שלי לוקחות אותי
והנה כך בבוקר שישי
אני מוצא את עצמי
משוטט
מעשה לא רצוני
בין הבאסטות השונות
אוסף את הריחות והקולות
מדמיין את הטעמים
צורב בנשמה את דיוקנות האנשים
והנשמה
מאושרת מהוויה
לוקחת שלוקים
ולא מרפה
עכשיו
ככה זה גם בשווקים של הפוסטים
הקבועים
היציבים
שלך
הכתובים, נוצרים ומתהווים
המקום הפך שגרת יומי
וברור לי שאני פוקד את זה הבית
לפגוש את המילים
להגיד שלום לחברים המגיבים
לוודא [ חשוב לי ] שאני שייך לזו האיכות האונשית
שהצלחת בזכות אישיותך
וכתיבתך
לייצר כאן
לתפארת הקפה
והאיכות הכתיבתית
המיוצרת
אה
סליחה
עכשיו נזכרתי
שסך הכל רציתי
לאמר רק מילה של תודה
ו "שאפו" גדול על ההתמדה
ושמירת הסטנדט של היצירה
ממני
איש אחד
שהפך מכור לחומרים
ומזריק בקביעות את ההבעים
יואב
קטנה ושברירית והנה את הבית הגדול של כל הסיפורים-והאפון? כשהייתי בתחילת ההריון הראשון קראתי שבשלב מסוים העובר הוא בגודל של תות שדה וכך קראתי לה תותשה כל ההריון. המילים שלך פנינים מושחלות על חוט ללא סוף.
אווירה מיוחדת העוטפת את הקורא למן ההתחלה
קורט עצב בהירהורים השקטים האלה
והרי כולנו עברנו תהליך דומה בהריון
ובכל זאת כיוון שחני כה מופנמת ודרך חשיבתה-הרגשתה מיוחדת רק לה
הרי שמתקבל סיפור שהוא ליריקה צרופה
כאילו הייתה שם בתפקיד, להרים את המלים שנפלו.
זאת אהבתי במיוחד
שבוע מבורך
לאה
מדהימה את! איך את מוצאת את המילים האלה. ?
רק הכותרת הרעידה לי מיתר בלב.
ספור שמחפש בית..
כותרת נפלאה.
האם לא כל אדם הוא ספור שמחפש בית?
*מכל ליבי
שלך שרי
"..כמו סיפור שמחפש בית.."
כתבת הכל.
עידית היקרה,
את איכות.
זהו.
***
כמובן שאשוב
קראתי פעמיים.
חני הזו - יש בה משהו, לוקחת לבטן וללב.
השתיקות שלה, ההתבוננות מבחוץ - אני מכירה אנשים כאלה,
לא פלא, שההריון עובר לה כך, עם תחושות כה קשות.
והרקע שלה, הדתי, פתח בפנינו את ההבנה לזרות שלה,
לעולם תהיה אחרת בתוך עולמה החדש.
תודה עדית. מיעל.
ואם בקצב הזה גם היית מנגנת,
הקונצרט מעולם לא היה מסתיים.
אבל אולי זה דפקא היה גורם אושר.
עשיתי לי קפה עכשיו, האויר כל כך צלול בחוץ...
הנאה צרופה ..יקירתי..
נהדרת כתיבתך.
שבוע טוב.
לחזור מהעיר שלך, שנהניתי בה מאד אל סיפור שלך. צריך יותר מזה?
אוהבת איך שאת מתקדמת עדית
ממתינה להמשך
מקסים
:)
אני כבר מאוהבת באפון ובחני-תרמיל-זעיר שמכיל אותו...
ד. עדיין סמוי לי. שורשיו נראים תלושים משהוא...
* ואותך אני אוהבת. ככה. אוספת מילים.
*
אהבתי
כרסום בבטן
ואפון בבטן
הולכים מאוד ביחד.
עדית
את הולכת לכתוב פה
סיפור מדהים
אלו
תחושותי בבטן
מדהים!
נפלא הקטע של הריח באצבעות והזמן עד שיתפוגג מול הציפיה לשובו של ד. ואח"כ ההתמקמות כאפון. הידיעה שלא יעלם. הריח כבר ספוג.
איזו רכות של כתיבה.
אוהבת את הנשמה.
מרתק
עיניה עוקבות אחר פינג-פונג המלים בערנות,
כאילו הייתה שם בתפקיד,
להרים את המלים שנפלו.
תפקיד חייך יקירתי .
רוצה ללמוד
את מלאכת השתיקה ממך. מחני.
את ניפלאה.
חיבוק לאפון שגדל לד לחני
ולך.
זה בכלל אפון שמחפש בית, תרמיל זעיר...
" שוב ושוב הייתה מרחרחת את פרקי הידיים, את הציפורניים, את פנים כף היד, לוודא שהריח לא נעלם, הרי עברו כבר כמה שעות מאז יצא מהבית, ומה יהיה אם הריח שלו יתפוגג לגמרי והוא לא יחזור, מה יישאר לה ממנו."
הזכרת לי אקס שלי שכשנסעתי לכמה ימים בתחילת ההיכרות שלנו השארתי לו לבקשתו חולצה שלי. אחרי כמה ימים הוא הודיע לי שהריח פג תוקפו ושעלי לחזור ולחדש אותו...
ריח הוא תמצית, נשאר בגוף, בראש, בלב.
ואפונית מתוקה, המילים הללו שנפלו וצריך להרים והמבט הרכוס וכל השאר ...כל כך נולית.
מחבקת אותך מכאן.
מרתקת השתלשלות העניינים שם. רק פתאום שמתי לב שאני לא יודעת מי זה ד. אבל כן יודעת מי זאת חני. זה בכוונה?
*
נעמה
כרגיל, סיפוריך מסופרים
בצורה מרתקת ומיוחדת.
זה פרק אופטימי ומקסים. תענוג ללות את האפון הזה. והאפון הזה ינבט למשהו מוצלח עם ד' או בלעדיו.
ואת השאר אומר במקום אחר.
בסיפור הזה יש משהו שמטלטל לי את הבטן יותר מאשר בסיפורים האחרים. אני כאילו מצליחה להרגיש את הבחילה של חני. החני הזו נראית לי כל כך תמימה והשד יודע מה יהיה איתה בסוף. מחכה להמשך.
כתיבה מרתקת...אוהב לקרוא אותך
והפוסט מזכיר לי מכינה בירושלים הנמצאת באחת מהשכונות וחניכי המכינה הם חילוניים ודתיים, בנים ובנות...מפגש מרתק...אולי אספר על זה פעם, בזכותך.
תודה
גיטל, חשבתי המכרסם הסתיים, אז מה זה עכשיו שאת ככה מכרסמת לי בבטן? מאוד מוצא חן בעיני מה שד. עשה שם בדימונה, בלי הנחות לשום כיוון, לעומת מה שיש לו בבית. ונראה אותו עכשיו עושה אינטגרציה. גם לחני מחכים כמה וכמה גשרים בדרך לד. (ושתהיי לי בריאה עם הד. הזה :) בקיצור, מה-זה הדאגת אותי עכשיו עם שני הילדים האלה, שאולי אוהבים אחד את השני אבל לא משוכנעת כמה פשוטים יהיו החיים שלהם. אני בונה על האפון, אופטימית שכמוני, פשוט כדי שנכון לעכשיו יפסיקו לרעוד לי הרגליים :)
הסיפור מתקדם יפה.
לפי טעמי.
ואם תאמיני איזה צירוף מקרים.
אני הושאלתי מהסמינר למורות בשנה השניה ללמד בדימונה.
הייתה עליה גדולה ממרוקו והיה חוסר במורות.
נבחרתי עם עוד כמה מורות ללמד בדימונה.
הזכרת לי תקופה רחוקה ,קשה שבה ביליתי שנה בדימונה.
נזכרת בדירה שקבלנו ובעבודה הקשה.
תודה עדית.
וכבר אמרתי לך שאני אוהבת לקרוא את הסיפורים שלך.
שבת שלום.
דיתי יקרה.
תודה על עוד פלח טעים מעוגת השבת שלך
הפלח הגיע בדיוק לשעת התה.
שבת מצוינה ומאושרת.
שוקי