| "את כמו סיפור שמחפש לו בית," ד. אמר לה. זה היה בשבוע ההוא, לפני שני מיליון שנה, כשהוא הגיע עם קבוצת חניכים מהקן הירושלמי לדימונה. קשה לתפוס שזה היה בסך הכול לפני שנה וחצי, מה היא ידעה אז בכלל, שיער חום חלק ואסוף, עיניים כהות, מבט רכוס, שקטה מאוד. בקושי בת תשע-עשרה, רצינוּת של שנת-שירות-לאומי, עם עוד חמש בנות רציניות ודומות להפליא, בדירה מתפוררת בקצה שיכון ותיקים כזה או אחר בשכונה נידחת בדימונה. בערב הראשון אחרי הפגישה נשמעו הרבה קולות מודאגים, גם מצד הורי הבנות, כשהסתבר מי הקבוצה שהגיעה לשבוע ההדרכה. "מה לו ולהן, למה צריך לערבב מין שאינו במינו. זאת טעות רצינית שעשו כאן, איזה בסיס יש לבנות שלנו להידברות עם הילדים האלה, שכבודם במקומם מונח, כמובן," התלוננה בשיחת טלפון נסערת אחת האימהות באוזני המרכזת החינוכית של הבנות. גם ד. היה זועף ועצבני להפליא. כשהסתבר לו לאן שלחה אותו התנועה עם שני הבנים ושתי הבנות החניכים שלו, הוא הושיב את כולם במעגל, ואחרי סבב שמות ראשוני הצהיר שהוא ער לאפשרות שהמפגש הזה לא יעבוד, וער לאפשרות שהאינטראקציה בין שתי הקבוצות "גדולה מדי אפילו על הסקאלה הפתוחה שלנו." חני זוכרת איך הוא הסיר את משקפיו וניגב אותן בשולי החולצה, ואמר בקול ברור מאוד שאם רוצים שמשהו יעבוד במפגש הזה, כולם צריכים להיות מודעים לעובדה שהם באים ממקומות שונים לחלוטין, שהוא אישית לא מתכוון להתגמש או לשנות עמדות רק בגלל שהן בנות דתיות והם קבוצה חילונית, ושאם הולך להיות שם פיצוץ, אז עדיף שהוא יהיה מהסוג הגלוי ולא זה המטויח. אבל הסתבר שלמרות הספקות הגדולים שהיו לכולם זה היה שבוע מדהים. הפעולות שד. העביר לשתי הקבוצות היו בנושאים נורא רגישים, בלי הנחות לאף כיוון, וכולם הסכימו שזה היה שווה. חני לא השתתפה באף אחד מהוויכוחים שלפעמים נגררו עמוק לתוך הלילה, אבל היא הייתה שם כל הזמן, לא מפסידה מלה. ד. הבין מהר מאוד שהוא לא יצליח לגרור אותה לתוך הבעבוע הלוהט, אבל דווקא בגלל זה הוא התמגנט לכיוון שלה מעל הראשים של כולם בקבוצה. היא ישבה באופן קבוע קרוב אליו, הכיסא שלה מוטה באלכסון כמעט בלתי מורגש לכיוונו, עיניה עוקבות אחר פינג-פונג המלים בערנות, כאילו הייתה שם בתפקיד, להרים את המלים שנפלו. בסך הכול שבוע ארך המפגש. בערב הפרידה אלתרו הבנות מסיבה פרידה ביתית, בכספי הקופה הקטנה הן קנו שתייה ובורקס ועוגיות מלוחות, ואחרי האוכל שרו קצת שירים ביחד, וקראו קצת דברים שנכתבו, ואחר כך סיכמו שזה היה ניסיון מדהים, מלא הפתעות לטובה, מלא רעיונות ערכיים למחשבה ולעיבוד, שתרם לכולם המון, הרבה יותר מהדרכות וימי-עיון וסמינרים אחרים שהיו להם בשנת השירות הזאת. חני החזיקה בידה כוס מיץ במשך כל הערב, ולא אכלה אף עוגייה. היא הייתה במקום אחר. הם נוסעים מחר בבוקר. גם הוא. זה היה כבר ביום השני שלו בדימונה, כשהוא בא לראות את חני עובדת עם הילדים במתנ"ס, שהם דיברו והוא אמר לה מה שאמר. היה אחר-צהריים, לילדים הייתה הפסקה וחני רצתה ללכת לשדה שמאחורי המתנ"ס לאכול את הסנדוויץ' שלה. ד. לא שאל שאלות, הוא פשוט יצא אתה מהבניין. בהתחלה חשב שהיא לא תרצה להתרחק, ובטח שלא עם בחור כמוהו, גבוה, מבוגר ממנה ב - כמה? שמונה-תשע שנים לפחות? מכנסיים קצרים, טי-שירט, חילוני להחריד. אבל חני לא אמרה כלום. בעצמה היא לא הבינה איך זה שהיא לא בורחת, אבל פתאום היה לה מתאים שהוא מין מחליטן-החלטות שכזה. היה לה שקט בפנים, וביטחון חדש, מוזר ומוחלט, שהוא יודע יותר טוב ממנה מה צריך לקרות עכשיו, ושאתו היא בטוחה. הנה, הוא זה שהחליט שעכשיו הולכים ביחד, ועכשיו אוכלים תפוחים שהוא שלף מהתרמיל שלו, וגם וופלים, והוא זה שהחליט שהיא תיתן לו חלק מהסנדוויץ' שלה. בשדה הוא שאל אם זה עניין עקרוני אצלה, שהיא לא משתתפת בשיחות, כמו שהיה בפעולה של אתמול בערב. חני הרימה שתי אבנים קטנות מהאדמה וניערה אותן ביד כאילו היו קוביות מונופול ואמרה: "לא עקרוני בכלל. פשוט, ככה, כי לא הייתי צריכה לדבר. רק להקשיב." אחר-כך היא סיפרה לו בשתיים-וחצי מלים מי היא, לא היה צורך ביותר מאלה. סיפרה על אימא שאיננה, ובעצם אף פעם גם לא הייתה באמת, אפילו כשעוד הייתה. וסיפרה על התיכון, ועל המסלול הצפוי, וזהו. נגמרו המלים. "את כמו סיפור שמחפש בית," ד. אמר, והושיט לה קוביית וופל. היא זרקה את האבנים הקטנות באוויר ותפסה. זרקה ותפסה.
חני מרימה ראש מהאסלה ומנגבת את הדמעות. היא שוטפת את פנים עם הרבה הרבה מים קרים, השיער שלה נרטב. חם לה נורא בכל הגוף, התכווצויות ההקאה חנקו אותה לגמרי. כמה זמן זה עוד יימשך? אמרו לה שהגוף יתרגל לבסוף, שרק בהתחלה זה כך. אמרו לה שזה מנגנון שהגוף מפעיל, כשהוא כביכול מתנגד לשינויים שנובטים בה. אמרו לה שזה תהליך פיזי, אבל יש לו גם צדדים רגשיים, והיא צריכה זמן להתרגל לרעיון שמעכשיו הגוף שלה מושאל לצרכיו של הדבר הזה שהתביית בתוכה וגדל על חשבונה. הבטיחו לה שאחרי השליש הראשון מצפים לה חודשים יפים, שבעצם רוב ההיריון זה פרק מדהים בחייה של אישה, ובטח היריון ראשון, שהיא צריכה לנצור את התקופה הזאת כי אלה הימים האחרונים השקטים בחיים שלה. אבל אצל חני זה לא עובד ככה. תחילת החודש החמישי והיא עדיין מקיאה, בוקר צהריים וערב. הטעם המתקתק המתכתי שהתמקם לו מתחת ללשון מאפיל על כל הטעמים האחרים. מדי פעם היא מנסה לחנוק אותו בכוח בכף גדושה רוטב סויה או בקרמבו שקנתה בקיוסק שבפינת הרחוב, אבל הטעם המגעיל הזה חוזר ומפעפע מבעד לכל הטעמים האחרים ומריץ אותה בסופו של דבר לאסלה כעבור שעה קלה. ד. מודאג ולא מבין, הוא רוצה שתלך שוב לרופאה, זה כבר לא הגיוני, הוא אומר לה. הוא בטוח שהיא שותקת גם אצל הרופאה, ומפחדת לדבר אתה, כמו שהיא מפחדת לדבר עם כל העולם-ואשתו. אבל חני יודעת משהו אחר על האפון הזה. היא חושבת על הימים הראשונים שלהם ביחד בדירה, ונזכרת איך הייתה בפאניקה בכל פעם שנדמה היה לה שהיא מאבדת את הריח שלו מאצבעותיה. שוב ושוב הייתה מרחרחת את פרקי הידיים, את הציפורניים, את פנים כף היד, לוודא שהריח לא נעלם, הרי עברו כבר כמה שעות מאז יצא מהבית, ומה יהיה אם הריח שלו יתפוגג לגמרי והוא לא יחזור, מה יישאר לה ממנו. אחר-כך התהוותה מציאות האפוּן שאצלה בבטן, והיא נרגעה. כל חושיה התחדדו עם ההיריון הזה, השמיעה הפכה דקה-דייקנית ותובענית יותר, חוש הטעם שלה התמקד באזור אחד ותוקפני במיוחד, וגם ריחות התקיפו מכל עבר. אבל עכשיו, בכל פעם שמשכה את ידיה משיפולי הבטן, מהמקום שאצבעותיה כיסו את האפוּן הזעיר החבוי, הן היו ספוגות מחדש בריחו של ד. שהיה מצוי לה עמוק מתחת לעור, וכבר לא נעלם מתוכה. והיא ידעה שהאפוּן הקטן בסדר גמור.
© כל הזכויות שמורות |