במיילים טמון כוח הבריאה. ע"פ המסורת, בראשית הדברים, היתה מציאות "יש" של ריק מסוג כלשהוא.
"והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים"
ואז, בא אקט הבריאה הראשון:
"ויאמר אלוהים "יהי אור" ויהי אור" כלומר, כאשר מתחיל סיפור הבריאה (לאחר שורת החיווי של הפתיחה שקובעת עובדתית "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"), הפועל הראשון של תהליך הבריאה הוא "ויאמר" . בהיגד של 2 מילות ציווי, נוצר האור.
המילים יוצרות את המציאות. כאשר חושבים על המילה "מציאות" מבינים שאין בנמצא מציאות אובייקטיבית אחת . אם קבוצה של 30 איש בני אותו גיל ומאותו רקע, תצפה בדיוק באותה סיטואציה , באותו מועד ובאותו מקום, עדיין כל אחד יתאר לך משהו אחר. כל אחד יתמקד בפן אחר של הסיטואציה, יפרש אותה לפי הנסיון שלו, ראיית העולם שלו, ולבסוף, יתאר אותה במילים שלו. והמילים האלו ירקמו עור וגידים על התפיסה שלו, יהפכו אותה לגבי דידו ל"מציאות".יש לי המון כבוד למילים. ואהבה גדולה. ולפעמים אפילו פחד. שכן, כאשר אתה יוצק את המילים לתבנית העוגה של סיטואציה מסוימת, הן כבר לא בשליטתך. אם התנור לא יהיה בחום הנכון, או יהיה קצר, או שאחד הרכיבים מקולקל- לפתע העוגה החלומית אותה ראית בדמיונך כשיצקת את מילותיך , הופכת למציאות של נפל, בלתי אכיל בעליל. וזה קורה הרבה.
קורה שאני שולחת SMS או כותבת משהו, בכוונה טהורה, מתוך אהבה גדולה וברצון רק לעודד או לשמח והמילים שלי הופכות לחרב פיפיות המתהפכת מעל ראשי, כאשר מיוחסת להן משמעות שלא היתה לי מעולם, או דרישות שמעולם לא העליתי ועוד.
למילים יש נטיה גם להיקשר בעבותות אל מושגים ומשגים, אל הגדרות וגדרות , אל נורמות ורמיות. תחשבו רגע על המילה "קשר". איזו אסוציאציות היא מעלה? סימפטיות או לא? על מה חשבתם? על קישור וחיבור או על פלונטר בשיער? על קונספירציה נכלולית או על עוגן ונמל?
מדוע אנו משתמשים במילה שיש בה תת גוון של שלילי לתאר את אחד הדברים החשובים ביותר בחיינו- מערכות יחסים?
"אני נמצאת עכשיו בקשר" "בדיוק יצאתי מקשר", יש לנו קשר מדהים"
"אתה עוד בקשר עם זרובבל מהצבא?" "נהיה בקשר אה?"
אז זהו, מילים יכולות גם להפחיד אותי, בייחוד כשלא מבינים אותי נכון.... אך עדיין -אין אינטמיות יותר נאצלה מאינטמיות מחבקת של מילה, שאפשר לשלוח באמצעותה ליטוף מרוחק לנפש האהוב.
ואם כבר אהוב ומילה, אז הנה שיתוף של משהו שכתבתי די מזמן-
היום חשבתי לי על הנושא של אהבה# התאהבות. עלה לי דימוי -של ים, כי הרי רגש זה מים- התאהבות היא כמו הגלים המתנפצים אל המזח, עושים אהבה עם הסלעים ועם עצמם, מתמזגים, נפרדים, רועמים, נוסקים מעלה... התאהבות היא מפגש הסתרים של הים עם החופים, עם היבשה, עם השונה. אך התאהבות היא גם ברת חלוף, כמו הגלים הנסוגים בשעת השפל, משאירים חוף נטוש, נוטף בדידות לחה. "ראיתי פעם חוף שנחל עזבו, עם לב שבור של חול ואבן" ואהבה...אהבה היא האוקינוס כולו, שהוא שוקט ועמוק ושוקק חיים, אך גם סוער, מסתער, שובר, משתבר, נשבר... אהבה היא גלים שהם חומות, המתנפצים בעוצמה אל תוך עצמם, ואדוות עדינות המקציפות מתיקות על הלב השוקט. הים הוא מקור החיים, מהמים יצאנו ואל האדמה נשוב, אך גם האדמה, מתוך המים נולדה. אל הים נאספים המים כולם, וממנו הם שבים ללכת, זה המקור, נקודת החיבור, ונקודת היציאה של החיים, ומכאן- של האהבה.באהבה אנחנו אמורים למצוא את עצמנו, לא לאבד אותנו, ואולי מהמקום הזה של מציאת העצמי באחר, יכול להיווצר געגוע להיותנו, ואופציה לחזור לאני הטהור שלנו, האני הנשקף אלינו מעיני הים של אהובנו.
שבת שלום :-)
|