במכון מחקר 'מוסדות - המדינה בראי הפעולה הביקורתית' בירושלים, ישנו ארכיון היסטורי, של תכתובות ומסמכים פנים וחוץ מוסדיים הקשורים לתחום הפער שבין המדינה והפעולה הביקורתית. אפשר למצוא שם פרוטוקולים של דיונים משפטיים בנושא זכויות יוצרים, תכתובות בנושא תיקצוב גורמי תרבות ופנאי של משרד החינוך או של גורמים פרטיים, ועוד כיוצא באלה.

עוד אני שולף קלסר מאחד המדפים, והנה מופיע לפני מכתב מאגף הסביבה והניקיון של עיריית ת"א אל אגף הפיקוח. ה-17 באוקטובר 1979. מישהו שם מתאונן ומתריע על ההתרחשות הבלתי נסבלת שנפוצה בחודשים האחרונים באזורי מרכז העיר. על החתום - מאיר שלום, ראש האגף.
"הובא לידיעתנו" כותב שלום "כי ישנה סכנה ממשית להשבתה בקרב מנקי הרחובות, כל זמן שימשך מצעד הנעליים [...] המנקים אינם ערוכים להתמודד עם סוג זה של לכלוך והדבר מקשה רבות על עבודתם." עוד כותב שלום "תופעת פיזור זוגות הנעליים באזורי ישיבה, שגדלה לאחרונה לממדים בלתי מקובלים, הפכה למפגע סביבתי ומישהו צריך לתת על כך את הדעת."

פניתי לארכיון העיתונות בבית אריאלה.

במקומון 'העיר' מה- 2 באוקטובר 1979, מצאתי אזכור לנושא בכתבתה של ענת גינצבורג  "התערבות במרחב הציבורי - מהנכר אל הכרך המקומי". "האמנות הישראלית ממשיכה להתעדכן", פותחת גינצבורג, "ומביאה אלינו מחו"ל הקשרים חדשים בדבר הפעולה האמנותית במרחב החוץ מוזיאלי".

בכתבתה סוקרת גינצבורג מספר אמנים ואירועים שהתרחשו באותה השנה, ומציגה בין היתר את הדבר הבא: "לוריה טוב הוא אמן השוהה שהות כפולה בארץ ובאירופה, ופועל תוך תקשורת ברורה עם 'אמנות הרחוב' ו'האקטיביזם הציבורי'". גינצבורג מספרת על החלטתו של טוב לפתוח בהצגת זוגות נעליים משומשות למרגלות ספסלים, ברחובות העיר המרכזיים שבאזור מגוריו.

המוצג הראשון, זוג מגפי נשים, הונח על הארץ תחת ספסל. המגפיים פנו ממנו והלאה אל זוג מגפים נוסף שעמד למרגלותיו של ספסל מקביל מעבר לרחוב. בשלב הבא הציג טוב סדרה של כשבעה זוגות סנדלים לאורכן של שדרות בן ציון. הזוגות הונחו על הארץ, ספסל אחרי ספסל, במורד השדרה. חמישה זוגות נעלי ספורט נוספים הונחו ברחבת המזרקה שבכיכר דיזנגוף, באחד ממקבצי הספסלים המשושים - זוג יחיד בבסיס כל ספסל. וכך הלאה והלאה.
בתשובה לשאלת הכתבת מציין טוב כי הדגש מבחינתו בעבודה הזו, הוא על המסה ועל העקביות הממושכת שבהצגת הזוגות. "במובן מסוים, אני נלחם בהתכלות המהירה של העבודה ובארעיות שבה. בקלות טבעית ונסבלת, יכולים בני האדם לצעוד ברחוב ולא להבחין בשינוי הפעוט המתחולל מולם. על כן, אני יוצר כאן מערך של מספר זוגות נעליים בכל סביבה וחוזר ומציג אותן באותן סביבות לאורך זמן". בתשובה לשאלה נוספת מספר טוב כי את זוגות הנעליים הוא מוצא בזבל ואוגר אותם לפי לצרכיו.

טוב.. 
מעבר לאמירות המתבקשות על תרבות הצריכה, כמו גם על השימוש שחוזר אל עולם האמנות הלא שימושי במהותו (?), וכמובן על ההתערבות בחלל הציבורי, ועל ההדברות עם הנעל כאובייקט ואייקון בהיסטוריה של אמנות המאה העשרים וכן הלאה - אני מנסה לדמיין את הדבר כשלעצמו. 
זוג נעליים מונח על הארץ לפני ספסל מאפשר לך לדמות את האדם על חוסר הימצאותו. האביזר או האובייקט, לצורך העניין, מתפקד כמייצג את האלמוני שעשה בו שימוש. טוב יצר כאן מקרה קלאסי שבו האובייקט המוצג מבליט את כיוליותו הריקה, על רקע המרחב הציבורי. 
עניין זה מתחזק כאשר טוב מפתח את עבודתו, ויוצר לאורך זמן מערכות יחסים המתקיימות בין אותם חסרים מובלטים (כלומר מספר זוגות נעליים בסביבה אחת, המונחים בהתאם לארכיטקטורה של אותה סביבה), שהופכים לעיקר המוצג ואף לאובייקט עצמו. 
 

 
 
..נו
אז מה לעזאזל עשיתי במכון "מוסדות", אתם וודאי שואלים את עצמכם. 
ובכן בעניין זה אני נאלץ להחריש.