התעוררתי בזעקות אימה. שערי האדמוני כאש היה רטוב מזיעה. שוב אותו סיוט ארור! לילה שלישי ברציפות אותו סיוט מעיר אותי באמצע הלילה. צלצלתי בפעמון למשרתת, וזו הגיעה בצעדים כבדים, מצנפת הלילה שלה שמוטה על עיניה, והיא מפהקת בקול. "תודיעי למישקה שירתום לי את הסוס השחור. אני יוצא לרכיבה!", פקדתי. "עכשיו? ב-3 בלילה?", פערה קטיה זוג עיניים נבהלות. "את עוד פה?", הרעמתי עליה בקולי, והיא אצה רצה במדרגות למטה, מקללת חרישית .
צינת אוקטובר דקרה את גופי מבעד למעילי הלבן, והקפיאה את צווארי מתחת לצעיף הצמר הכתום שהשלכתי עלי בחיפזון. דהרתי על הסוס השחור, כשאני צווח באוזניו – "דיו! דיו! יותר מהר, חתיכת עצלן!", והסוס הנדהם שנעקר מאבוסו החמים והמרווח בשעה-לא שעה, הגיב בעצלתיים. דומה שנצח עבר עד שהגעתי אליה, ועצרתי לפני שביל האבנים הכתומות, בוהקות כאבני חן, שביל שאותו הכרתי מיד מהסיוטים שלי. מעבר לשביל היא עמדה דוממת ואפלה וחיכתה לי בדיוק כמו בחלום. הטירה.
ברגע הבא שמעתי אותו, ודמי קפא בעורקיי. צחוק פראי בקול סדוק. אימצתי את עיניי אל תוך החשכה, כשלפתע נדלקו 5 אלומות אור מולי, מ-5 מוקדים שונים. בתחילה לא ראיתי כלום. סונוורתי לגמרי. ואז הרחתי את ריחה לידי, ריח עבש של זקנה. התבוננתי שמאלה, ושם היא עמדה, צוחקת בקולה הסדוק, הזקנה מהסיוטים שלי.
עטופה גלימה ירוקה, לראשה מטפחת כתומה, ועליה משקפיים ענקיים, המגיעים עד מתחת לחוטמה הכפוף. "לכי מפה, זקנה מכוערת!", צרחתי, אחוז אימה. כאן בדרך כלל אני מתעורר,אך הפעם זה לא קרה. הזקנה התקרבה אלי עוד ועוד, וריחה המצחין חונק אותי כמעט עד מוות."אז סוף סוף הגעת, הנריק יקירי", אמרה בפרצי צחוק סדוק. "כבר שלושה לילות אנחנו מחכים לך...".
הדחף הראשון שלי היה לאסוף את מעט האומץ שנותר בי , לעלות על הסוס ולברוח כל עוד רוחי בי. אבל ג'ינג'י זה אופי. אותי לא ישברו כל כך מהר! החלטתי הייתה נחושה לברר מה קורה בטירה הזאת, ויהי מה! אחרי זה אוכל לחזור לישון, והפעם ללא סיוטים. הפעם אוכל לספר לאבי, כשיחזור ממסעו בפטרבורג, שהפגנתי אומץ לב כראוי לבן משפחת גריגוריץ' האצילית! "פני דרך, זקנה, את לא תעצרי אותי מלהיכנס לטירה הארורה ולראות סוף סוף מה יש שם בפנים!", נהמתי, כשאני דוחף את הזקנה הצדה. "מי עוצר אותך?", צחקקה זו בקולה הסדוק. "להיפך! היכנס, איש צעיר, היכנס, היכנס פנימה...".
התקדמתי לאטי, מתבונן בזריזות ימינה ושמאלה ללא הרף. אור הזרקורים פילח את השמים הכחולים-שחורים והאיר אותם כמעט כבאור יום. בעטתי בדלת הברזל הכבדה, שסבה על ציריה בחריקה רמה, ונכנסתי בבת אחת, כמו שאני נוהג להיכנס לאגם רוסלקה הקר כקרח. קור דומה קיבל את פניי. שום אח מבוערת, רק צינה שהרעידה את עצמותיי. פסעתי מחדר לחדר, בקור שאפילו הכלבים שלי לא היו סובלים, ולא מצאתי נפש חיה. כל החדרים היו ריקים. לפתע קלטתי הבזק של אור חלוש מעליית הגג."מי גר שם, זקנה?", שאלתי בתקיפות, מנסה להשתלט על רעידות גופי. "חחחחחחחחחח!!!!", הייתה התשובה באותו צחוק פראי, סדוק.
בזיכרוני עלו אבות משפחתי אמיצי הלב, שנלחמו במלחמת קרים, שהניסו דובים ביערות קווקז, שאילפו את נשותיהם עד שהפכו רכות כחמאה...כעת הגיע תורי להוכיח את אומץ לבי ולהביא גאווה למורשתי עתיקת היומין! עליתי במדרגות המתעקלות לעליית הגג, כשאני נוקש במגפיי בחוזקה, כולי עוז רוח, עשוי ללא חת! צלילי פסיעות רכות רכה עלו באוזניי, כשנקשתי בדלת. עצרתי את נשימתי וחיכיתי לגרוע מכול, כשאני אוחז בחוזקה את רובה הציד שלי, עד שפרקי אצבעותיי מלבינים. הדלת נפתחה.
"אלוהים אדירים, איזה איטי אתה, הנריק!", אמר לי הקול הערב ביותר ששמעתי מימיי. "למה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע? ". התבוננתי נדהם אל תוך עיניים שחורות, מכשפות, אל פנים עטורות שיער כחול-שחור כמו הלילה בחוץ, אל גוף של אלילה....פתחתי את פי כמה פעמים, ולא יצא לי כלום.
"אתה דפוק או מה?", נזפה בי האלילה. "שלושה לילות רצופים אני שולחת אליך את אווה, המשרתת שלי, כדי שתבוא ותסביר לי לאן נעלם אחי, חברך היקר, איבן! גם כן אח יש לי, יותר אידיוט מאידיוט! כתבתי לו שאני מגיעה לחופש מהאוניברסיטה, ושידאג בעצמו להכין את הטירה , כי ההורים נסעו עם כל המשרתים לקייטנה בהרים! ומה אני מוצאת? טירה ריקה מאדם, קרה כמו קרח, אף אחד לא הדליק את האח בשום חדר! אם לא האח הזעירה שהצלחנו אווה ואני להדליק בעליית הגג, כבר הייתי מתה מזמן!".
אני עומד כמו אידיוט בפתח ומסתכל בקטרינה. אלוהים, איך שהיא גדלה! בגיל 6 היינו שוחים יחד ערומים באגם, היא, אני ואיבן, אחיה, חברי הטוב. אז זה מה שיצא מהילדה השובבה ההיא שטיפסה על העצים וצללה לתוך מימי האגם כמו דג! אלילה, פשוט אלילה! מחשבותיי הופסקו לפתע על ידי סטירה קלה על חוטמי. "שוב חושב! כל החיים רק חושב ומהרהר! האם כבוד הפילוסוף הגדול הנריק יואיל בטובו לעזור לי לחמם את החדרים הקפואים האלה, ולברר לאן בן הבלייעל הזה, הקורא לעצמו אחי הנאמן, התאדה כמו הרוח?", סנט בי קולה .
"עוקצנית, כל החיים היית ונשארת עוקצנית ודוקרת!", עניתי לה, כשחושיי חזרו אליי. פשטתי את מעילי, הפשלתי את שרווליי והכרזתי מלא מרץ: "נו, ניגש לעבודה!". השלכתי את צעיפי לעברה, ובתנועת פלצור אלגנטית, לכדתי את כתפיה ומשכתי אותה לאט, אך בביטחון אליי, קרוב-קרוב, עד שראיתי את עיניה השחורות מתרחבות בשאלה אילמת. "אני אוהב לקבל את התשלום המגיע לי מראש", לחשתי לתוך שערה, והצמדתי אותה אליי בנשיקה ארוכה, לקול צחוקה הסדוק של אווה הזקנה, שאין לי מושג למה במשך 3 לילות חשבתי שהוא מפחיד...
* הסיפור בהשראת ציורו של "הנריק הצייר", חברי מהקפה http://cafe.themarker.com/view.php?t=1233643 .
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) . |