| פרשת לך לך מביאה לנו כמה דוגמאות חינוכיות של "מה שאירע לאבות סימן לבנים" (ראה רמב"ן לבראשית יב/ ו). את בחירת אברהם אבינו שעזב כל מה שהיה יקר לו על מנת להתחבר לאמונתו, לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו וללכת לארץ לא מוכרת לו, את מוכנותו למול את עצמו כשהוא בן תשעים ותשע שנה, ואת קיום מצוות פדיון שבויים אפילו כשהיא כרוכה בסכנת נפשות. אברהם הוא גיבור מלחמה, משכין שלום, ותומך נלהב של הצדק האלוקי, שבחר ללכת בדרכי ה' באהבה.לא כמו אביו תרח שהלך ארצה כנען ... עד חרן וישב שם, והתרשל לכתות רגליו בדרך עוד, ולא היגיע לארץ המצופה. אברהם היה בעל נחישות וזכה לבנות עם. ההבדל בין תרח לבנו, הוא בין השאר, שתרח רצה רק לשנות מקום כדי לשנות מזל [עיין ר"ה ט"ז ב, ובבא מציעא ע"ה ב], ואברהם קיבל עליו את הציווי לך לך מארצך וממולדתך... אל הארץ בשלמותו. נראה שאברהם מסמן לנו, שעלינו לעבור גם את ה"לך לך" האינדיבידואלי באהבה. בהפטרה מזכירה נבואת ישעיה את אברהם: "זרע אברהם אהבי" (מא, ט). אולי כי מכוח האהבה עזב אברהם את כל הקרוב והמוכר לו והעיז ללכת אחר הדיבור הא-להי, אל ארץ לא נודעת. ארץ שהיא גם מחוז פיזי אך גם מחוז רוחני. נביא אחר, ירמיהו (ב, ב) מזכיר את הליכתם של בני אברהם דורות אח"כ: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב). אברהם הולך ממקום למקום לקרוא בשם ה' מכוח האהבה. ההליכה התמידית היא ברמז של הלוך ונוסע. המהלך כרוך בהליכה. הליכה אל היעד, עד שה' פונה אליו "התהלך לפני והיה תמים" ( בר' יז, א). אולי לרמוז לנו גם שהדרך שהציב ה' בפני אברהם פתוחה בפני כל אחד ואחד הרוצה ללכת בתמימות ובשלמות בדרכיו.אבל אהבה הוא נתון דינאמי שיש לחדשו לעיתים קרובות. היא גם הדדית: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי בחרתיך ולא מאסתיך" (ישעיהו מא, ח-ט), דורשת בחירה שלא כולם יכולים לעמוד בה. דורשת אחריות ומאמץ. יעקב הצליח, עשו ודודו ישמעאל לא הצליחו. מצליח מי שמשתדל ומתגבר על הקשיים ועל המכשולים. אברהם מצטיין בהיחלצותו להציל את אחיינו לוט מן השבי: "ויקחו את לוט ואת רכֻשו בן אחי אברם וילֵכו, והוא ישב בסדם... וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן" (בראשית יד, יב-טז). מיותר להדגיש את חשיבות פדיון שבויים בימינו. כעולה מדברי הרמב"ם "ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים" [הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י]. וגם בהשולחן ערון "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא [=במקום] דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים". [יורה דעה, סימן רנב, סעיף ג].נקווה שנשתדל גם אנו כאברהם אבינו ללכת לפניו בתמימות ובשלמות, מתוך אהבה והבאת הצדק לעולמנו. שבת שלום! |