החיים בארגון הגדול
חיים בארגון גדול הם מעניינים ומתסכלים. יש יציבות ופרנסה, אך יש חרדות טפשיות, פחדים לא ברורים ובעיקר תסכול עצום ושחיקה.
פוסטים פופולאריים
-
הפוסט החמישים ותשעה: אם הייתי יודע מה ילד יום
18/7/08 | 1548 צפיות
-
הפוסט השבעים וחמש - נשמה שלי. נמאס לי ממך. מזל שאת איתי
26/1/11 | 1396 צפיות
-
הפוסט השישים וארבעה: ?Will you
17/2/09 | 1089 צפיות
-
הפוסט השישים ושלושה - בסוף זה בא
7/1/09 | 983 צפיות
-
הפוסט הארבעים וחמישה: הדרך ארוכה. אני רואה אותה, היא שם.
11/2/08 | 2684 צפיות
-
הפוסט השבעים ותשע - במציאות אחרת
3/2/12 | 2136 צפיות
פוסטים אחרונים
הפוסט העשירי - סיכום ואולי גם סיום.
אני מסכם את אחד השבועות הסוערים בחיי. פתחתי בלוג. ואם הייתה לי, ולו במעט, ההבנה לאן זה יביא אותי, ואם הייתי מסוגל לחשוב בצורה רציונאלית, כנראה שהייתי ממשיך בחיי הקודמים.
ובכל זאת, למדתי לא מעט דברים השבוע ואחד מהם שערכה הגדול של הכתיבה הוא היכולת לסדר את הדברים ומכך את האפשרות לטפל בהם. ולהלן סיכום של כותב בלוג "בן יומו". בן שישה ימים ועשרה פוסטים בלבד (כולל זה)
1. צפיות, תגובות, ביקורים, חברים וכוכבים הפכו להיות מהות החיים: לפני שהתחלתי הייתי תמה כאשר אומנים תארו את התלות האין סופית שלהם בקהל, בביקורת ובכל תגובה - גם בכל מקומון חסר חשיבות. ברור לי שאני רחוק מלהיות אמן ואין לי קהל (במקרה הטוב קוראים מזדמנים) אבל מקש הF5 במקלדת שלי נשחק משמעותית.
2. בשבוע אחד יש אנשים "וירטואליים" שיודעים עלי יותר מכל האנשים יחד בעולם האמיתי: רלוונטי לכותבים בעילום שם בלבד (הפחדנים) ואני, בהחלטה חפוזה של רגע, הפכתי להיות כותב מהסוג הזה. זה התגלגל למצב הזה הרבה יותר ממה שחשבתי ופתאום גיליתי את היופי והפחד להיות כנה בכל דבר ובכל מצב.
3. אנשים "וירטואליים", שאני לא באמת מכיר, חשובים ויקרים לי בצורה קיצונית: לא האמנתי אבל מצאתי את עצמי בוכה עם דמעות (זה לא אני האמיתי) מול הודעת דואר עצובה, קורא פוסטים של אנשים ומדמיין ללא הרף מה עובר עליהם, "אוכל את הלב" על כל תגובה ביקורתית, חושב ללא הרף מה ואיך להשיב, ומשיב.
4. הפחד הגדול שלי - לא יהיה לי על מה לכתוב: אני כל הזמן חושב על זה. הרגשת הסיפוק לאחר שליחת פוסט טוב ומקורי (כמובן שבעיני בלבד) עצומה! ומייד אחריה באה הנפילה והפחד. האם יהיה רעיון נוסף? האם כתיבתו "תזרום"? והאם יהיו כניסות ותגובות?
5. יש סיבה לחיות: לא בטוח. אתמול חשבתי כך והיום בבוקר לא. בצהריים זה חזר ועכשיו נעלם. בקיצור - התנודות במצב הרוח הכללי הן עצומות! מהסוג שלא חוויתי בעבר. מה שבטוח - לא משעמם.
הדבר העיקרי - אני מתחיל להבין את המושג "להתחבר לעצמך", שבעבר הרחוק (לפני שבוע) לגלגתי על השימוש בו. הוא מרומם וקטלני בו זמנית.
(יש עוד דברים, הרבה יותר אישיים, שעדיין לא מספיק מגובשים)
אני לא יודע אם יהיה לי את הכוח להמשיך ולכתוב ובכל זאת תודה לכל מי שבשבוע האחרון "עבר באזור וקפץ לביקור". ובעיקר לmorgan la fey, הראשונה שהגיבה, לנינה, החברה הראשונה ולליזה, שבסוף גילתה אותי וגם נתנה כוכב.
|
תגובות אחרונות
-
DanDan00
בתגובה על הפוסט השבעים ושש - עוד יהיה טוב. אולי.
-
אלו-נה
בתגובה על הפוסט השבעים ושבע - אוויר הרים שאינו שלי
-
עברתי רק כדי לראות
בתגובה על הפוסט השבעים ותשע - במציאות אחרת
-
.Shlomit
בתגובה על הפוסט השבעים ושמונה - כביש שש צפון
-
שירי'ס
בתגובה על הפוסט השבעים וחמש - נשמה שלי. נמאס לי ממך. מזל שאת איתי
תגובות (11)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אז זהו, שלא.
אתה לא הולך, אתה לא סוגר,
אתה לא. נקודה.
לא פשוט, נכון
סוער, מבלבל מפחיד, נכון
מרתק, נרגש, שונה, אכן
אבל אתה לא הולך,
אתה לא. נקודה.
האם הייתי בהירה ?
(אתה מבין שבמיתולוגיה מדברים ב-צווים, כן ?)
תודה רבה.
איציק - הניתוח כל כך מעמיק ומדוייק ואין לי ספק שבכתיבתו השקעת זמן רב. מודה לך מאוד על ההשקעה ותשומת הלב.
מעבר לך - התגובה מעודדת מאוד והגיע בזמן מצוין. בהחלט אקח בחשבון את מה שכתבת בזמן ההחלטה אם להמשיך בבלוג.
תודה רבה.
ניתוח נאה של המצב
לבנה תודה רבה מכל הלב.
אזכור זאת בימים קשים.
ג'ו מ
מקוה שתמשיך להנות מהכתיבה, מהקריאה,
ומהחברים החדשים....
יש ימים שאין רעיונות חדשים...ואין מה לכתוב...
ואחר כך זה מגיע...
בהצלחה
תודה רבה.
השורות - כנראה שאסור לכתוב ב"word" ולהעתיק. זה מבטל את הפסקאות והרווחים.
תומיש בהחלט ממכר. וככל הנראה התמכרות היא לא דבר רצוי.
שיהיה לך המון בהצלחה...
מקווה שלא יגמרו לך הרעיונות אף פעם
(רק תרווח קצת את השורות שיהיה יותר קל לקרוא - אתה כותב אחלה)
כל כך נכון,
יש משהו ממכר
במקום הזה-
בקפה.