עברו עליי ימים מופלאים לאחרונה. תובנות הרקיעו שחקים, אמיתות יצאו להן מנפש כמהה, רצונות נסתרים נתגלו, מתנות קטנות הגיעו אל חיי.

אחת מהמתנות, היא עצם ההתמודדות עם כל הקשור בעולם ההורות, עולם הילדים, ברצון ההופך לכמיהה המובילה להחלטה להיות אמא.

תערוכת בייבילנד, בגני התערוכה, לא סתם הגיעה אל חיי. וכן, לא סתם הגעתי אני אליה.

עד לפני חצי שנה, לא עלה  בי הרצון האמיתי לשמוע קול ענוג הקורא לי :"אמא".

עד לפני חצי שנה, הבשלות לא הגיעה לשיאים בהם היא נמצאת היום.

היום הכל נראה לי נשי כל-כך, אימהי יותר מתמיד, בשל, אוהב, פשוט- רוצה.

ה"הכל" הזה הוא אני. הקול הזה הוא הנפש שבי, הגוף שבי, הלב שלי.

כשראיתי בתערוכה את כל אותם ילדים עם הוריהם מסתובבים להם בין דוכנים אטרקטיביים, בין צבעוניות נטולת גבולות, הבנתי את הסיבה בגללה הגעתי לשם.

לעיתים אתה חייב להיכנס לעולם אחר, כדי להבין מה באמת מסתתר אי-שם עמוק בעולמך שלך.

והחיבור קרה מיד.  חדוות היצירה שבי רצתה לפתע ליצור את  יצירת חייה.

לא עוד ציור, לא עוד פרק בספר אותו אני כותבת, לא עוד שיר חדש שאני שרה.

יצירה בדמות אדם. לה אתן את כל האהבה שבתוכי. ויש. כל כך יש.

תערוכת בייבילנד הוותה עבורי נקודת ציון דרך קטנה בדרכי הגדולה.

אני בטוחה שגם להורים שהיו שם, היא העניקה מראה אל חייהם ונתנה להם להבין שדבר אינו מובן מאליו ושילדים, אתם יודעים, הם השמחה הגדולה ביותר בחיינו.