ברגע שלפני, זו היד על המותן. כן, אני מסתכל על המחשוף, על קימורי השדיים שמציצים ממנו, ועל הישבן הארוז בג'ינס. על רגליים שמציצות מחצאית או שמלה, על כתף חשופה, על הצוואר, על השפתיים, העיניים. אבל כשאנחנו קרובים, כשאני רוצה בפעם הראשונה להעביר את המגע מהתחום הספק ידידותי-מקרי אל התחום האדום, היד נשלחת מאליה למותן.

אלו יכולים להיות מתניים צרים, והיד תחוש  גוף נערי ומתוח. או קימורים רכים שנעים לאחוז, למעוך, ללטף. אבל משהו במגע שם משדר אינטימיות, משדר התחלה. מכאן הידיים ימשיכו לאזורים שאין לטעות בהם. כבר לא יהיה מדובר בהדגשת אמירה תוך נגיעה בירך, או במסאז' תמים לכאורה בכתפיים או בגב. היד על המותן תמשיך משם למחוזות אחרים. היד על המותן היא ההתחלה של הדרך לרוכסן, לכפתורים, למיטה.