אבא שלי 

 אזעקה חדה ומחרישת אוזניים קרעה את השמיים התכולים, קטעה את תפילת המתפללים בבית הכנסת, הבהילה ילדה קטנה.

מלחמת יום הכיפורים פרצה בצהרי היום, השמש עמדה במרכז השמיים ואני- ילדה קטנה , בדיוק בת שש שנים. 

עמדתי במרפסת ביתי וציפיתי לשובו של אבא מבית הכנסת לאחר תפילת הנעילה ויחד נוכל לרכוב על האופניים החדשים. דמיינתי את הרגעים הנפלאים בהם ארכב יחד עם אבא שלי.

האזעקה ניפצה את חלומי, שברה את מחשבתי.

המולה גדולה היתה ברחובות- גברים עטופים בטלית רצו ברחובות , נטשו את בית הכנסת , משאיות גדולות וחומות של הצבא הופיעו ברחובות .

עמדתי מבולבלת במרפסת ולא הבנתי על מה המהומה.

אבא פשט בחופזה את החולצה הלבנה והטלית ולבש במקומם את המדים הירוקים , נעל את הנעליים האדומות, הגבוהות והביט בי בעיניו החומות ואז  לחש לי בשקט : "אל תדאגי, ילדה קטנה שלי אחזור הביתה מהר ונרכב ביחד על האופניים. מבטיח לחזור".

אבא נעלם בגרם המדרגות. רצתי למרפסת בחזרה והתבוננתי באבא שלי מטפס על אחת המשאיות החומות, יחד עם עוד הרבה גברים.

 שעה ארוכה המשכתי לעמוד במרפסת ולנופף לאבא לשלום.

חודשים ארוכים חיכיתי לאבא שלי שישוב מהמלחמה. הייתי ילדה בכיתה א' שפגשה את האותיות והמילים בפעם הראשונה, את הפתח והקמץ, השורוק והצירה.

כל האותיות והמילים התבלבלו לי ולא למדתי דבר כל השנה, לא ידעתי לקרוא ולא למדתי לכתוב. רציתי רק דבר אחד- שאבא שלי יחזור מהמלחמה.

אבל אבא שלי לא הגיע.

כל ערב לפני השינה יצאתי למרפסת להביט בשמיים השחורים המעוטרים בכוכבים, להתבונן בירח שמביט על העולם במבט נוגה ועצוב. ביקשתי מאלוהים שיחזיר את אבא שלי הביתה.

אמא שלי ישבה במרפסת , דומעת ומתייפחת, ממלמלת לעצמה. כשהתקרבתי אליה מחתה אמא את דמעותיה והעלתה חיוך מאולץ על פניה : "הכל בסדר, אני קצת מצוננת."

"אמא, את עצובה? "

"כן, אני דואגת לאבא, אבל הכל בסדר. קבלנו גלויה שבועיים."

הימים עברו לאיטם ובלילות נשמעו אזעקות שקרעו את השמיים והרעידו את גופי. אמא שלי אספה את ארבעת ילדיה ורצנו אחריה למקלט, גוררים איתנו שמיכות מגולגלות ובקבוקי מים.

יום אחד בשעת צהריים חמה בעת ששיחקתי בגינה ליד הבית שמעתי את קריאתה של אמא שלי מהחלון: " בואי מהר, אבא חזר ..... "

שמחה גדולה הציפה את לבי ושטפה את כל גופי כמו גל גדול.

ואז ניתקו רגליי מהמקום ורצתי מהר – מהר הביתה, הכי מהר שיכולתי, דילגתי בניתורים, צהלתי וקראתי: "אבא... אבא.... אני באה."

הבטתי מפוחדת באיש – החייל , הזר והמפחיד הזה ופרצתי בבכי ובאותה המהירות שרצתי הביתה , ברחתי והתחבאתי בפינה חשוכה בגינה ובכיתי.

"זה לא אבא שלי, זה איש אחר שאני בכלל לא מכירה." מלמלתי לעצמי.

אני לא זוכרת כמה זמן עבר, רגעים ארוכים של חשש גדול ובלבול הציפו ושטפו אותי. בכיתי במסתור ובקשתי שהאיש הזה ילך משם ובמקומו יבוא אבא שלי, האמיתי.

"ילדה, ילדה שלי." נשמעו קריאות . זיהיתי את הקול של אבא. יצאתי מהמחבוא בצעדים קטנים, מפוחדים ואז... ראיתי לפניי את אבא שלי, האחד והיחיד צוחק לעברי ואומר לי בקול רך: "זהו, הורדתי את הזקן, פשטתי את המדים המלוכלכים והתקלחתי. האם אוכל לקבל סוף- סוף נשיקה מבתי האהובה? "

רצתי לעברו של אבא שלי, חבקתי אותו ובכיתי שעה ארוכה. דמעות חמות התגלגלו מעיניי, שטפו את פניי, שטפו את כל הזמן שחלף.