ולסיפור אחר בעל רקע שונה לחלוטין. אשתי הנה מורה לחינוך מיוחד מזה שנים רבות העובדת עם ילדים עם אוטיזם. בגיל מאוחר יחסית היא נדבקה מאחד מתלמידיה כנראה באבעבועות רוח, אשר משום מה לא נדבקה בה בילדותה. חולה, דואבת ומכוסה אבעבועות לקחתי אותה אחר כבוד לחדר המיון בבית החולים בו עבדתי. העובדה שהייתי פרסונאל לא ממש עזרה לי אותו יום, כיוון שחדר המיון היה עמוס מתמיד. לא הייתה בו שמץ של פרטיות, המיטות הובדלו אחת מרעותה בוילונות פלסטיק מהוהים ומוכתמים. במיטה הסמוכה לשלנו שכבה אישה מבוגרת מאד ויבבה ללא הפסק: "...אוי דוקטור,...אוי ויי דוקטור, אויי דוקטור, כואב דוקטור, אוייייי דוקטורררר, וחוזר חלילה בלי סוף...קולה היה גבוה וצווחני במיוחד, ומהר מאד השתררה אווירה של פאניקה בחדר המיון כולו. אנשים עברו על פני הוילון שלה תוך שהם אוטמים את אוזניהם באצבעותיהם.
לפתע פרץ לחדר רופא נמוך ושמנמן עם חלוק פתוח וסטטוסקופ תלוי לו ברישול סביב צווארו, התברר שזה היה מנהל חדר המיון בכבודו ובעצמו. "... מה יש גברת, מה קורה, למה את מייללת כל הזמן?...",
"כואב בבטן דוקטור" הייתה התשובה, "תביאו לי חוקן תיכף ומייד" ציווה הרופא הגוץ, אחות מבוהלת הגישה לו את צינור החוקן, אני נשבע לכם, הוא היה יותר ארוך ממה שאנחנו השתמשנו בסוסים באותו זמן בביה"ח הווטרינרי...
הוא התבונן בצינור בתשומת לב רבה מול האור, משח אותו בלובריקאנט, ובפתאומיות רבה הפך את הגברת הזקנה על ביטנה...
בשלב זה כבר לא הייתי מסוגל להביט, עצמתי את עיניי, אך לצערי כידוע אין אפשרות לעצום גם את האוזניים ושמעתי הכל : " אויי דוקטור, אויי דוקטור, אויי דוקטור אאאאאאאאאאאאאא, ופתאום נשמע פפפפררררררררררררר, וריח נורא ואיום מילא את חדר המיון כמו ענן סמיך ורעיל.... אני מודה כי לא הקאתי את נשמתי בו במקום רק בגלל נוכחותה של אשתי במיטה ליד. בו ברגע אמרתי לה כי כעת אני משוכנע יותר מתמיד כי טוב שבחרתי בווטרינריה ולא ברפואה הומאנית. עדיף לי לתחוב ידיים לאלפי פרות, מאשר לעבור פעם אחת, כרופא, מאורע כגון זה. |