כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המגירה

    אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו...\"

    אתם מוזמנים לפתוח את המגירה, לקרוא ולהתרשם.
    נא לשמור על הסדר.

    תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד...

    7 תגובות   יום שישי , 31/8/07, 19:08

     

    השבוע הייתי בשתי חתונות. אחת של חבר טוב. השנייה של חברה של אשתי לעבודה.

    שני האירועים הללו, הכריעו בצורה חד משמעית, את מה שהיה ברור לי שנים.

    הגיע הזמן, עם כניסתה של השנה החדשה - לצאת בוידוי קורע לב - אני לא יודע לרקוד.

     

     

     

    "יאללה, קומו בואו נעשה לו שמח." (החבר הכי טוב, לא?)

    ואז זה מתחיל, אני קם עומד באיזו פינה, רצוי רחוק מהצלם. ורוקד.

    המוזיקה מנגנת, מקפיצה. ואני רוקד. מה זה רוקד?!

    בוא נודה על האמת, להזיז את הרגליים בצורת מטוטלת, אחת לכמה שניות - לא בדיוק נחשב כריקוד.

    וגם אם כן - זה לא תואם את כל סוגי המוזיקה. רצוי לגוון, לא?

    הנחמה היחידה שאני מוצא, היא העובדה שאני לא לבד; חבריי הקרובים ביותר,

    ניחנו גם הם ביכולת הנשגבת של פקודות מוח שממעונות לכל הגפיים, אך משום מה,

    נעצרות באיזו הצוואר. וגורמות לראש לזוז כמו הכלבלב על 'הדש-בורד' (רק הצידה).

    חכמינו כבר אמרו, צרת רבים - נחמת שוטים (שלא יודעים לרקוד).

    מטר שמונים וארבע ס"מ בנויים לתלפיות, לא רע בספורט: כדורגל, כדורסל, טניס יו ניים איט.

    אז, איך לעזאזל, הניסיון להזיז רגל ויד בהתאמה לצלילי מוזיקה - עולה בתוהו?!

    אף אחד לא מושלם, אני תמיד אומר - כמו אכילס שהוטבל במימי הסטיקס, כדי שכל גופו יחושל, אך עקבו התפספס.

    כך אני, הוטבלתי מספר רב של פעמים, בניסיון להגדיל את הקורדינציה בין הראש לרגליים, למותניים ולידיים -

    אך הצרה, שכל פעם כל הגוף פוספס.

     

     

    פרק ראשון - שנות השמונים: ריק אסטלי במקלט

     

    אחת ליום הולדת של בן/ת כיתה, היינו נפגשים: חבורה של הורמונים, כמה בנות וכדור אחד,

    מצופה שברי מראה תלוי מהתקרה. כך, היינו מתאספים כולנו למסיבת ריקודים.

    אחח..שנות השמונים. זה היה עשור שלא ישכח. בתקופה שייעודו היחידי של המקלט השכונתי

    היה מועדון ריקודים אלטרנטיבי. עוד לפני מלחמת לבנון הראשונה.

    גיבור תרבות חדש קם, באותם שנים - ג'וני מריקוד מושחת. (פטריק סוויזי - זכר רקדן לברכה).

    מודל לחיקוי. להערצה. (טוב, לא ממש לנו הבנים).

    בעצם, כשאני חושב על זה כעת - אף אחד באמת לא ידע לרקוד. או השתדל, הכוונה היחידה הייתה להיות נוכח.

    האמת,  גם הבנות, לא ידעו אז בדיוק את כל הצעדים הנכונים. רוב הזמן היינו עסוקים במשחקי חברה מטופשים.

    טוב, אז נמשיך הלאה.

     

    פרק שני - שנות התשעים: אליס בשרשראות

     

    בקרבת עיירת (פיתוח) הולדתי, ישנו קיבוץ. ובקיבוץ הזה, כמו כל קיבוץ שמכבד את עצמו יש פאב. בתקופה שאחרי הצבא, בילינו שם כל שישי בלילה. בלי איחורים או היעדרויות.  

    כריס קורנל ואדי וודר, כבר נחשבים אלילים. ואני עם שיער ארוך.  לאות הזדהות עם תקופת הגראנג'.

    המוזיקה שם, הייתה תמיד כלבבי. (אם לא סופרים את העובדה, שהייתי מביא דיסקים מהבית), האמת, זו באמת הייתה שיא תקופת הריקוד שלי, ריקוד בסגנון תיאטרלי. כזה שאתה בעיקר זז ועושה תנועות עם המילים של השיר או מנגן על גיטרה בלתי נראית.  זה היה די קל, אז. וכשהדי.ג'י שם שיר אחר, הייתי אוחז חזק את בקבוק הבירה, בעוד שהרגליים (שוב) זזות ימינה ושמאלה. מדי פעם, היד הייתה מלווה את הצעדים. ואוו, ממש טרבולטה.

     

     

    פרק שלישי - שנות האלפיים: החתונה

     

    עד היום, כמעט שנתיים אחרי, אני עדיין לא בטוח ממה יותר התרגשתי: מהחופה עצמה, או מהעובדה שבערב הזה אני חייב לרקוד, והפעם אני לא יכול לברוח מהצלם.

    התאמנתי שבועות לפני החתונה, ביקשתי מהתקליטן שיכין לי דיסק עם מרבית השירים שהחלטנו שהוא ינגן. והתאמנתי. כך, שעות רק אני והמראה. סופסוף, חשבתי, תפסת את הרעיון. ג'ין קלי, מאחוריך!

    בחתונה עצמה, הייתי מסמר הערב, לא מפסיק לרקוד וסוחף אחריי את כל האורחים. רקדתי הכל: דאנס, פופ, מזרחית, טנגו.. לא היה מאושר ממני, הייתי חייב להוכיח לעצמי שאני יכול, והצלחתי.

    בוידאו של החתונה הכל היה מתועד - לא האמנתי, שאחרי תקופה כה קצרה של אימונים, תפרוץ ממני וירטואוזיות שכזו - אני באמצע הרחבה, מסביבי, המון רוקד שמח ומתנועע. 

     ואני כמו נר חנוכה, רוקד את אותו ריקוד ישן ומוכר: הרגליים, באותן תנועות קצרות וחד גוניות, מחקות אורלוגין עייף. והידיים? מוחאות האחת לשנייה כפיים, כדי לא למות משעמום, וגם זאת, לפי קצב שהדמיון בינו למציאות, הינו מקרי לחלוטין. מדי פעם, רואים אותי, מעביר יד על המצח, מנגב זיעה - כאילו, מה זה התאמצתי!

    (אתם יודעים מה, נציב המלח של אשת לוט זז יותר ממני, באותו הערב). 

    אז, כמו שאומרים, קל באימונים, קשה בחתונה.

     

    טוב, אז הגיע הזמן שוב להודות - אני לא יודע לרקוד.

    אבל, אני כבר לא מתבאס או מתבייש בזה כמו פעם. אני רוקד כמו שאף אחד לא רואה. ודי נהנה מזה.

    תאמינו לי, אם אתה רוקד מהלב - זה לא כל כך משנה, איך אתה מזיז את הרגליים..

    אז, קדימה, בואו נרקוד!

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/9/07 14:30:

      אחד הפוסטים היפים שקראתי

      קבל ח.ח

      למרות שהריצפה עקומה

      זה לא אתהלשון

        14/9/07 09:07:

      נראה לי שהסיפור שלך מתאים כמעט לכולנו

      קראתי והזדהיתי

        8/9/07 11:58:

      אחלה פוסט. מצטרף לטל. גם אני

      עברתי כאן כמה תחנות.

        2/9/07 20:16:

      הייתי מזמין אותך לרקוד אבל אני מכיר רק את ריקוד הציפורים ואת ymca

      איזה פוסט משובח. ובהרבה מובנים עברת לאורך תחנות שהן גם שלי. תודה על הריקוד.
        1/9/07 00:03:

      איזה מתוק אתה!

      בעולם אחר חוקי יותר הייתי לוקח אותך למסיבת אסיד שתיקח איזה חצי טריפ ותרקד כמו תוכי שצמחו לו הנוצות, תפזז לך שם בחוסר חוש קצב שובה לב ותרגיש איך לתווים יש טעם של שוקולד ואיך למוזיקה יש צבעים שמשתנים לפי התנועות של הידיים שלך!

       

      בעצם העיקר שאמרת שאתה נהנה, אם אתה נהנה כל היתר לא חשוב בכלל.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      עופר מימון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין