מאז שאני עומד על דעתי אני רואה את עצמי כאדם פוליטי. אני מכור לאקטואליה (אפילו רואה מידי פעם ערוץ הכנסת), בעל עמדות מוצקות בסוגיות מרכזיות שעל סדר היום ומוצא את עצמי עוסק רבות בנעשה בחברה הישראלית. יחד עם זאת, רוב חיי הבוגרים נמנעתי באופן כמעט מוחלט מלהתקרב לזירה הפוליטית ובכל פעם שהתקרבתי לשם ברחתי כאימת שבאתי. כל פעם שהתקרבתי אל המבוגרים והצעירים שעוסקים בהארד קור של הפוליטיקה היה נדמה לי שהם הרוויחו את התדמית השלילית שלהם בצדק. מצאתי את עצמי משקיע לא מעט בחינוך נוער בפריפריה, מגייס כספים לעמותה שמקרבת בין המרכז לפריפריה בדרך בלתי קונבנציונאלית ואפילו נגעתי קצת בדיפלומטיה.
ככל שהתמדתי בפעילויות אלו וצברתי בהן ניסיון, כך גברה הבנתי שאני מתקן משקוף בבית מט לנפול. עשייה מסוג זה – של טיפול נקודתי ולא שינוי מדיניות – מצליחה לגעת באופן מצוין בשוליים של הבעיות. היא משנה לרגע את מצבה של עיר מסוימת, נוגעת בליבו של ילד ולעיתים בכיתה שלמה. אך לדעתי, היא מתקשה ואולי אף אינה מסוגלת להתמודד עם הדברים ברמת המאקרו. הדרך היחידה שלנו כאזרחים מן השורה, להשפיע על מצבה של החברה הישראלית ולא על מצבו של פרט זה או אחר, היא הפוליטיקה. אין תחליף למערכת הפוליטית.
שלא תהיה שום טעות, אני לא לוקה בתקוות שווא כי לאחר התפקדות למפלגה זו או אחרת, או לאחר פגישה עם חבר כנסת מן השורות האחוריות, השפעתי תתעצם והמציאות הישראלית תהפוך לפלסטלינה בידי. אבל ברמה האידיאולוגית התפיסתית שינוי צריך לעשות מתוך מדיניות ומדיניות מותוות על ידי פוליטיקאים.
במשך שנים היה לי נוח לשבת יחד עם שאר בני גילי ולהאשים את המבוגרים שמקלקלים את המדינה, לקרוא לפוליטיקאים מושחתים או טיפשים. אבל בבחירות האחרונות משהו השתנה. התמזל מזלי ויצא לי לעבוד בקמפיין של התנועה החדשה מרצ. שימשתי במהלך הקמפיין כדובר של ח"כ אילן גילאון ויצא לי להיות מעורב בחלק מהתהליכים של הקמפיין.
לאחר שנגעתי בקצרה ב"מה פתאום פוליטיקה", הרשו לי לדבר קצת על ההזדמנות שמעניקה לכולנו הרשת. במהלך הבחירות האחרונות הרגשתי לא פעם ולא פעמיים שאנחנו מנהלים את מלחמות יום האתמול. שאולי ברמה האידיאולוגית אנחנו מקדימים את הכלל, אבל הדרך שבה עובר המסר לא חודרת, אפילו במעט, אל החברה הישראלית. בשמאל באופן כללי השתררה תחושה כאילו מישהו גנב לנו את האג'נדה ולפעמים היה נדמה כאילו יש אנשים שהיו רוצים שציפי לבני תחזור לימיה כליד וניקית ול"שתי גדות לירדן" ותשאיר אותנו עם ה"שתי מדינות לשני עמים"המוכר והטוב. במקום לתקשר עם הציבור הישראלי באופן ברור ובגובה העיניים, נתנו לכל דבר תשובות מורכבות ומפותלות.
אנחנו לא הצלחנו להשתחרר מהאנכרוניזם של השמאל ומהסוציולוגיה העקומה של דפוסי ההצבעה בישראל. ואז כמובן, באו התוצאות שהתנפצו לכולנו בפנים.
הפרשנות הנכונה לקריסה האלקטוראלית וההדרגתית של השמאל טמונה, לדעתי, במרחב הפנימי של השמאל. סטירת לחי שהשמאל הישראלי היה חייב לחטוף, על מנת להבין שמשהו לא הולך כשורה, והרבה דברים לא הולכים כשורה. היינו צריכים להתרסק לקרשים על מנת להבין את גודל ההזדמנות שעומדת בפנינו ואת העובדה שאנחנו כבר לא ילדים וצריכים לקחת אחריות.
פתאום, כפטריות אחר הגשם, החלו לקום קבוצות (גם של חבר'ה צעירים וצעירים ממש) שנבהלו מהמצב והבינו שאי אפשר יותר להסתכל לצדדים ולחפש את הפתרונות אצל אחרים. אנשים שאלו את עצמם מה אנחנו צריכים לעשות כדי להשפיע על המציאות. לכל אלו, מכל קצוות הקשת – הייטקיסטים, מנהלי עמותות, כאלה שצועקים על הטלוויזיה שאיזה פוליטיקאי מעצבן אותם וגם חברי מפלגה – הרשת מעניקה הזדמנות.
מבחינתי, הרשת היא פלטפורמה לעשייה פוליטית שמביאה יחד לאותה הזירה אנשים שעוסקים בפוליטיקה מזוויות שונות ומאפשרת להם לשתף פעולה ולקיים שיח פוליטי חי ובועט בתוך השמאל. אין שום סיבה בעולם שאנשים לא ינצלו את התפוררות המפלגות ליצירת חיבורים חדשים, שלא קרו קודם לכן. ויותר מכך, להוספת אנשים חדשים וטובים למעגל.
היום, בעידן מהפכת המידע והניו-מדיה, כשכל זאטוט וגימלאי חברים בפייסבוק, קל ופשוט לנו יותר להבין מהי משמועתה של רשת חברתית/פוליטית/סביבתית ואת ההשפעות הפוטנציאליות של רישות שכזה על מעגלי העשייה. ובכן, זוהי הרשת. מיקי גיצין |