הדיון הציבורי הסוער סביב שאלת גירוש ילדי העובדים הזרים, הצפוי להתחיל באחד בנובמבר, העלה שאלות קשות על ישראל בימינו ועל הערכים הנהוגים בה. כמו שאומרת מנהיגת המאבק וחברתי הנפלאה רותם אילן: "המאבק הזה חשף את הפנים הכי מכוערות של ישראל, אבל גם את הפנים הכי יפות: אנשים שמוכנים להילחם ברוע הגזרה".
בין השאר עלתה שאלת ההשוואה לשואה. גירוש ילדי עובדי ההגירה הוא לא שואה! הוא לא דומה לכך ואין מקום להשוואה. אבל אם ניקח לרגע את השואה, ונחשוב על המעמד המכונן שהענקנו לה בתרבות הישראלית, שווה לשאול מה אפשר ללמוד ממנה:
1. לראשונה נוצר פס יצור של רצח – אכזרי משידעה האנושות. מודרניזם פסיכוטי בטהרתו.
אבל הלקח שחשוב ללמוד מהשואה הוא שברגע שמתחילים להתייחס לאדם באופן שונה בגלל דתו, גזעו, צבע עורו או מקום מוצאו, או אז מתחיל מדרון תלול וקשה לעצור כדורי שלג כבדים. שגעון גדלות, קשיים כלכלים ופחד דמוגרפי, בנוסף להשפלה באחת משתי המלחמות האחרונות. כל אלו מייצרים קרקע פורייה דומה לזו שאיפשרה לשלטון רצחני בגרמניה הנאצית לפרוח ולשגשג.. אנחנו רואים ב'גרים שבתוכנו' נחותים מאיתנו. הם ראויים לשכר פחות, שלא לדבר על זכויות סוציאליות, ואם גם אפשר לגנוב מהם אלפי דולרים, או לבטל את הויזה מיד עם הגיעם לארץ, היה סמוך ובטוח שאיילי כוח האדם הישראלים וקרובי משפחתם בש"ס לא יפספסו חלון הזדמנויות.
בעוד אישה הרה יהודיה היא אסורה לפיטורין, עובדת זרה חוקית מאבדת את הוויזה שלושה חודשים לאחר הלידה אם סירבה לשלוח את הילול חזרה למולדתה. זה נראה למישהו ממכם הגיוני? לא הייתם מתחלחלים אם זאת הייתה אחותכם?
או אז יאירו חכמים, "איך נקלוט עוד אלפים"? אני אומרת להם כולם: תמיכה מינימלית בקליטתם ואלף משלמי מסים, משרתי צה"ל ופטריוטים חדשים, עדיפים עשר מונים על פני שכחון מוסרי וגירוש ילדים. מי יתן והחשיבות של היותנו בני אדם תקדם להיותנו דת או עם. נועה מימן |