נראה שבשנה התשיעית לעשור הראשון של המאה ה-21 ניתן לומר שהחברה והפוליטיקה הישראלית עברה, ועוברת, שורה של שינויים ותהליכים פוליטיים (בהם: האינתיפאדה השנייה והפיצול בין הגדה בהנהגת הרשות ורצועת עזה תחת שלטון החמאס, אשר שחקו עד דק את אמונתו של הציבור הישראלי בסיכוי לשלום; בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, אשר העלתה את הסוציאל-דמוקרטיה מן האוב הפוליטי והאיצה את הפילוג בליכוד והקמת "קדימה"; התבססותה של זו האחרונה כגוף פוליטי בר-קיימא המייצג באופן אותנטי חלק מן הציבור הישראלי; הקונצנזוס הרחב – מנתניהו וליברמן ועד רע"מ ובל"ד – בדבר נכונות פתרון "שתי המדינות") אשר מאיימים לדחוק לקרן זווית, אם לא להשליך לפח הזבל של ההיסטוריה, את השמאל הציוני כפי שאנו מכירים אותו.

הלוחות הטקטונים המעצבים את פני המפה הפוליטית בישראל זזו, אולם בשמאל הישראלי – עסקים כרגיל. נראה שעובדת התבוסות והירידה הרצופה בבחירות לא מבלבלת איש בשמאל. הקולות שאיבדו מפלגת העבודה ומרצ לשינוי ולאחר מכן לקדימה לא אבדו במקרה – היה זה תהליך טבעי: מפלגות השמאל כבר מזמן לא ייצגו את 'מעמד ההסתדרות' אותו ייצגו בראשית ימי המדינה – אלא את בני-בניה של קבוצה זו, שזה מכבר, במקביל הן לתהליכים עולמיים והן לירידת כוחם הפוליטי, המירו את תפיסותיהן לאינדיבידואליזם ליברלי ונהפכו לאליטה החברתית-כלכלית בתוך הסדר המופרט – אשר המשיכה לתמוך במפלגת העבודה ובגלגוליה השונים של מרצ – בניגוד לאינטרס המעמדי המוצהר, אולם, דה-פקטו, כמגדיר-זהות ברור אל מול מי שלא השתייך לקבוצת האליטה הישראלית שנוצרה בשנות ההגמוניה של מפא"י (מי שפרופ' מני מאוטנר מכנה בספרו "ההגמונים לשעבר").

התהליך, נראה, התחיל עוד ב-"שינוי" (ובפרספקטיבה היסטורית – ב-ד"ש) – מצביעים מסורתיים של העבודה ומרצ "גילו" שאינך חייב עוד לסווג עצמך כשמאלי/סוציאל-דמוקרט כדי להיות חלק מן האליטה – אפשר להקים מפלגה שמייצגת את האליטה החברתית הישראלית וצרכיה של ימינו, ולא את אלה של האליטה הישראלית כפי שהייתה בשנות ה-50. דהיינו, "מספיקה" מפלגה חילונית, ציונית, מתונה מדינית, ליברלית כלכלית וליברלית פחות-או-יותר מבחינה אזרחית. לו הייתה בריחת הקולות בגדר "טעות", הרי שהקולות שקיבלה "שינוי" היו צריכים לחזור, עם התפרקותה, למפלגות השמאל הותיקות. אולם התהליך הואץ – בנוסף לקולות שכבר איבדה מפלגת העבודה ל"שינוי" ודרכה לקדימה, הרי שהדגשת האופי הסוציאל-דמוקרטי של מפלגת העבודה באמצעות בחירת יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ ועזיבתו לקדימה של היו"ר לשעבר שמעון פרס, המייצג את האליטה הוותיקה, או כפי שכונו בתקשורת – "זקני גבעתיים", גרמה לעוד כתשעה מנדטים, ממצביעיה המסורתיים של העבודה, לעבור לקדימה, ולהישאר בה גם לאחר שהיו"ר פרץ הוחלף בניאו-ליברל ברק.

ברק, ולא רק מבחינה זו, הוא איש האתמול – הוא מנסה להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור ופונה אל אותן הקבוצות שעוזבות, בצדק מוחלט, מפלגה שזה זמן רב טעם ההצבעה לה מבחינתן היה מסורתי בלבד, במקום לנסות ולחפש קהלים שלהם אינטרס ממשי בכינון מדינת רווחה.

רבים מתייחסים לאסטרטגיה פוליטית המכוונת להשיג תמיכה לשמאל הישראלי מקהלים שאינם נמנים על הציבור ה"אחוס"לי" בישראל כאל מעין מטרד, רעיון שהוא אולי נכון עקרונית אך בלתי-אפשרי מעשית. הוכחות מסויימות להתכנות אופציה פוליטית זו נינת הן על-ידי העלייה שרשמה מרצ בקולות מעיירות הפיתוח לאחר חקיקת חוק הדיור הציבורי של רן כהן ובייחוד על-ידי ניתוח ופילוח הקולות שקיבלה מפלגת העבודה בבחירות 2006 – את תשעת המנדטים שלקחו עמו פרס מיישובים מבוסים באזורי המרכז והשרון קיבל פרץ בפריפריה ובעיירות הפיתוח. זאת ועוד, היו אלה הבחירות היחידות (!) מאז 1992 בהן לא נרשמה ירידה במספר המנדטים שקיבלה מפלגת העבודה ואף נרשמה עלייה במניין הקולות.

גבולות הגזרה האלקטוראליים של השמאל הליברלי בישראל סומנו בשנות ה-80: בבחירות 84' קיבלו המערך, רצ ושינוי 40% מסך הקולות ובבחירות האחרונות קיבלו קדימה העבודה ומרצ 35.4% מהקולות. לאורך מערכות הבחירות שבין 1984 ל2009 יוצג המחנה השמאלי-ליברלי בכנסת בשיעור ממוצע של כ-37.5% כאשר שיא הייצוג היה בבחירות, עם 44.3% והשפל בייצוג בבחירות 2003, עם 32% בלבד. הנתונים הללו מבהירים מדוע, למרות ההישג האלקטוראלי של קדימה, לא יכלה ציפי ליבני להרכיב ממשלה – לבני בחרה להתמקד בתוך המאגר הסגור של מצביעי השמאל-מרכז הקיימים במקום להרחיב את המעגל. בבחירתה האסטרטגית של לבני לפנות אל קהל מצביעי השמאל, רק בצורה טובה יותר משל מפלגות השמאל הקיימות, היא למעשה בחרה לאמץ את האסטרטגיה הפוליטית הכושלת של השמאל הישראלי עצמו, שלא הפנים שהליברליזם לבדו לא יכול לנצח בחירות בישראל.

אולם מה שבשביל לבני וקדימה מהווה כאב ראש, מהווה בשביל מפלגת העבודה ומראש איום קיומי של ממש. צריך להודות בפה מלא – לבני נותנת לקהל המסורתי של השמאל את מה שהוא רוצה – מתינות מדינית, חילוניות, ליברליזם (והס מלומר: אשכנזיות) – והיא עושה זאת טוב מהעבודה וממרצ. לדוגמא: הקהילה הגאה, שבמשך זמן רב זוהתה פוליטית עם מרצ, תמכה בשיעורים ניכרים בקדימה, אף-על-פי שאי-אפשר להשוות בין פעילותה של מרצ לטובת הקהילה הגאה לבין זו של קדימה. מפלגות השמאל יכולות אפוא לנסות ולהלחם בקדימה במגרש שלה – קרב שהוא במידה רבה אבוד מראש – ואשר גם אם יצליח ישפיע בעיקר על חלוקת המנדטים בתוך הגוש הפוליטי, והן יכולות להמציא את עצמן מחדש – כמפלגות ששוב אינן ליברלית אלא סוציאל-דמוקרטיות, כקוטב שחסר אך אינו קיים כיום באופן מובהק בפוליטיקה הישראלית.

יש לקחת בחשבון את תהליך ירידת כוחן של המפלגות הגדולות – מאז השיא של בחירות 1981 בהן מנו שתי המפלגות הגדולות יחדיו 95 מנדטים, נמצאות המפלגות הגדולות במגמת ירידה, כאשר בבחירות האחרונות מנו שתי המפלגות הגדולות יחדיו 55 מנדטים בלבד, ואף אחת מהן לא עברה את רף ה-30 מנדטים. פירוש הדבר הוא שאין טעם להניח כי למפלגות/מפלגה סוציאל-דמוקרטית יהיו לפתע 40 מנדטים, אלא, במקרה הטוב, למעלה מ-20. המפה הפוליטית הישראלית מפוצלת ומפולגת ונראה שהמודל של קואליציית אולמרט-פרץ – מפלגה ליברלית ומפלגה שמאלית אשר מצליחה לשבור את הנכות הסוציולוגית של השמאל, הוא המודל הריאלי היחידי לחזרת השמאל לשלטון בתקופה הקרובה.

תומר רזניק

(פורסם במקור ב"עבודה שחורה")