נדמה כי מעולם לא היה מעמדה של הפוליטיקה במדינת ישראל ירוד יותר מאשר בימים אלה. חברי כנסת, שרים ואף נשיא לשעבר יושבים בכלא או לפחות על ספסל הנאשמים, מנהיגי מפלגות לוקחים את המנדטים שקיבלו ומיישמים מדיניות הפוכה לזו של מצע מפלגתם, ובכלל הפוליטיקאים שמנהלים כיום את המדינה לא נותנים תחושה שיש להם חזון כלשהו לגבי העתיד.
באווירה כזו לא פלא שיש סלידה כה גדולה מעיסוק בפוליטיקה. הפוליטיקה נתפסת בעיני רבים כעיסוק בזוי, והעוסקים בה מצטיירים כאנשים אשר היושר אינו בדיוק נר לרגליהם. יתרה מכך: הציבור איבד את התחושה שיש לו יכולת להשפיע על מדיניות הממשלה. כך נוצר לו מעגל בו מצד אחד פוליטיקאים עושים ככל העולה על רוחם, ומצד שני סלידתם של האזרחים מתבטאת ביאוש ובפסיביות המאפשרת לאותם פוליטיקאים להמשיך להתנהג כפי שהם מתנהגים, ללא חרב של משפט הבוחר המתנופפת מעל לראשיהם.
לא רק הפוליטיקאי או האזרח הקטן אחראים לסלידה זו מפוליטיקה. בעברי כיו"ר תא מרצ באוניברסיטת חיפה הייתי עד ליחסם המחפיר של המוסדות האקדמיים במדינת ישראל לפעילות פוליטית בתחומם. ראיתי כיצד מדכאת האוניברסיטה את חילופי הדעות והרעיונות המאפיינים כל כך אוניברסיטאות בעולם, ואשר מהם צומחים לא פעם מנהיגי העתיד. משטר של הערמת קשיים בירוקרטיים, צורך בהשגת אישורים לפני כל פעילות שטח ודחיקת הפגנות למקומות מגוחכים ללא קהל, השיג את מטרתו ביעילות רבה. הדבר הביא לכך שפעילות פוליטית אפקטיבית היתה נחלתם של הפרובוקטורים ומפירי החוקים, מה שלא הוסיף לתדמיתם של העוסקים בנושא. כמובן שבמצב דברים זה הפוליטיקה הפכה בעיני הסטודנטים לגורם זר ומפריע שרק מקשה עליהם ללמוד בשקט.
כך צומח לו דור שאינו חשוף לדיון אמיתי בדבר עתידו, דור שאינו מתעניין באקטואליה ושאינו מרגיש חובה אזרחית לפעול ולהשפיע על דרכה של המדינה. כל אדם אדון לגורלו ואינו מצפה שאחרים יעזרו לו. התסכול האישי מיחסה של המדינה מנוצח על ידי היאוש ולא מתורגם לתנועת מחאה משמעותית. לכן אין פלא שמספר היורדים מהארץ הולך וגדל. אחרי הכל, מי ירצה להישאר במקום בו הוא סובל, אין לו עתיד ברור ואין סולידריות חברתית?
המושג "פוליטיקה" הפך להיות מזוהה כל כך עם שחיתות וג'ובים עד שאיבד את שייכותו לנושאים המעסיקים אותנו בחיי היום יום. בעיני האדם הממוצע בעיות התחבורה למשל אינן קשורות לפוליטיקה. כך גם איכות הסביבה, הדיור, העוני ועוד. לא פעם אני פוגש פעילים חברתיים המחלקים אוכל לנזקקים, אך אינם רואים את הקשר בין אותו עוני ובין הפתק שהם שמים בקלפי. זוגות צעירים רבים נחנקים תחת עול המשכנתא או השכירות ובאותו זמן מצביעים למפלגות שאחראיות באופן ישיר למצבם. זאת כמובן במידה והם טורחים להצביע.
תמונה עגומה זו של האווירה הפוליטית במדינת ישראל מחייבת אותנו לקום ולעשות מעשה. זה לא יהיה קל, אך לא נסלח לעצמנו אם נשב בצד ונראה כיצד מולדתנו שוקעת לה. אנו, הצעירים, יכולים להביא לשינוי אדיר אם רק נרצה בכך. כיצד נעשה זאת? נתחיל עם שינוי היחס לפוליטיקה והחזרתה למקום הראוי לה בעיני הציבור. ננפץ לרסיסים את הפוליטיקה הישנה, נוכיח שישנה אלטרנטיבה ונשיב לעם את מה שכל כך חסר לו: את התקווה. עילאי הרסגור הנדין |