לילה. 23.30 אני על סיפון ה" מג'יק 1 "בהפלגה לטורקיה. הסיפון רוטט קלות ומעביר דרך הרגליים את עוצמת מנועי האונייה. רוח מלוחה נושבת. סיפון 7 גבוה מעל המים. מביט למטה ורואה את האדווה שיוצרת האונייה. מים שחורים. רסיסי מים פוגעים בפניי. מלוח. מביט לאופק השחור. חושך מצריים. כנראה כשאומרים "נמצא באמצע שום מקום" מתכוונים לזה. לסיטואציה המיוחדת הזו. פשוט חושך מצריים. שום נצנוץ אור רחוק, תחושה קצת מעיקה. לבד בשום מקום. ארובות האוניה משמיעות נהמה חזקה. עוצמה. ריח קל של דלק שרוף מצטרף לריח הים, לרסס המלוח .
גבוה מעל המים השחורים. מחשבות נוגות על בדידות. מחנק. החושך הזה מטריד אולי אף קצת מפחיד. זה פשוט חושך שאפשר כמעט לחוש בו. מביט לעבר האופק. כלום. חושך. לב הים התיכון. האונייה רוטטת, מתנדנדת. הסיפון הגבוה בשילוב התנודות גורם למעט תחושת סחרור, מעניין מתי תגיע "מחלת הים".
חושב לעצמי. "האוניה העוצמתית הזו גומעת את המרחק לטורקיה ב-23 שעות..... פעם עשו את זה בכוח הרוח או המשוטים וללא אמצעי העזר והבטיחות הרבים..... אנשים חזקים היו אז..... מיוחדים......
החושך הזה מטריד. מפחיד אבל גם משכר. אפשר להתמכר לדבר הזה. זהו חושך שעוטף, מחבק. כשמישהו רוצה להיעלם, להיות לבד עם עצמו זהו המקום. זמן למחשבות, להרהורים. עוצמת הים מנגד, השקט והלבד זהו כר המחשבה הכי טוב.
בקבוק בירה ביד, סיגריה. נשען על מעקה הסיפון הגבוה, הים השחור מתחתי, הרוח מנשבת, האופק האינסופי השחור מולי. הרטט מורגש והראש עובד. שעה של הנאה.
שלא ייגמר לעולם. |