ה-סיפור של הבחירות האחרונות הוא כשלון השמאל. מפלגת העבודה בראשות המנהיג הישן-חדש אהוד ברק הגיעה לשפל חסר תקדים בתולדותיה של 13 מנדטים, ויחד עם מרצ שגירדה בקושי את אחוז החסימה הגיעו שתי המפלגות – שרק ב-1992 הקימו לבדן ממשלה – למספר המנדטים של מפלגת ישראל ביתנו של ליברמן.
מסכת התירוצים של שתי המפלגות עתירות הזכויות ההיסטוריות האלה החלה עוד לפני הבחירות. אהוד "עוסק בביטחון ולא בפוליטיקה" ברק, וחיים "ציפי גנבה לנו את הקולות" אורון לא שמו לב למה שהתרחש ממש מתחת לאפם, ולא מבינים עד היום שבפוליטיקה, הציבור אף פעם לא מטומטם, ואלה הפתקים שלו שנספרים בסוף היום.
חצי שנה לאחר הבחירות מצבו של מחנה השלום לשעבר מחפיר אפילו יותר: ברק עסוק בלאגף את נתניהו מימין בעודו משיל מעליו עוד ועוד מחברי סיעתו, ואילו השאריות של מרצ עסוקות בנסיון נואש לשכנע שלמרות שהציבור היוני הצביע קדימה בהמוניו הרי היא בעצם מפלגת ימין בתחפושת.
השבר האידיאולוגי והמנהיגותי שמאלה מהמרכז הוא כה עמוק, עד כי הוא נתפס כמובן מאליו, ואיש אינו חוקר עוד את גורמיו. ברצוני להציע סיבה חבויה למשבר הזה, שגם אם אינה כל הסיפור, יש בה כדי לשפוך עליו מעט אור.
כדי להבין את הגורם המדובר די להסתכל על פניהן של המפלגות: מרצ, מפלגה שזכורה צעירה ובועטת כבר למעלה מ-20 שנה, היתה במשך שתי הקדנציות האחרונות המפלגה הזקנה ביותר בכנסת מבחינת גילם של חבריה, להוציא את מפלגת הגמלאים; בקדנציה הנוכחית שני חבריה הצעירים הם בני 53 ו-45. מפלגת העבודה הכניסה רק חבר חדש אחד – העיתונאי לשעבר דניאל בן סימון. מציאות זאת בולטת במיוחד על רקע קדנציות סוערות ומלאות בהתחדשות במפלגות הימין ובקדימה, בהן חברי הכנסת ציפי חוטובלי (30), אלכס מילר (32), אנסטסיה מיכאלי (34), אופיר אקוניס (36), אורלי לוי (36) ועוד הם כבר דור שני ושלישי לחברי כנסת צעירים כיואל חסון, ארדן, מילר ועוד שנבחרו בכל אחת מן הקדנציות האחרונות.
לא תמיד היה זה המצב בשמאל. יוסי ביילין, רן כהן, זהבה גלאון, דליה איציק, איתן כבל ואופיר פינס הם רק דוגמאות מעטות לאנשי ציבור שהשפיעו על המציאות שסביבם מגיל צעיר. הדוגמה המובהקת ביותר היא חברי הקבוצה שכונתה "השמינייה" – קבוצה דורית משמעותית שפעלה במפלגת העבודה בשנות ה-80 וה-90 וכללה את חיים רמון, עמיר פרץ, יוסי ביילין, אברום בורג, יעל דיין, נאווף מסאלחה, חגי מירום ונסים זווילי.
חברי השמיניה שאפו – והצליחו – להשפיע לא רק על סדר יומה של המפלגה שלהם – בעיקר ע"י קריאת תיגר על המנהיגים הדינוזאורים – אלא על סדר יומה של המדינה כולה. ביילין הוביל את המו"מ עם הפלסטינים, בכלים חוץ-פרלמנטריים ובכישרון ונחישות יוצאי דופן; רמון ופרץ – איש בדרכו – ניערו את ההסתדרות והעניקו לה חיים; יעל דיין הובילה את המאבק לזכויות אדם ונשים, והרשימה עוד ארוכה.
לקבוצה דורית יש חשיבות לא רק פרוצדורלית אלא גם מהותית. בעולם שבו המדיום הוא המסר, לדרך התקשורת, לשפה, לכלים ולקהלים אי אשר להתחבר באמצעים מלאכותיים. רק אנשים שחיים את הדור שלהם יכולים לייצג אותו נאמנה, ולכן תוצאתו של החסך הדורי הזה בשמאל היא כל כך עגומה.
אבל אולי עוד לא הכל אבוד. בחודשים האחרונים צצות קבוצות ומסגרות שמנסות לנער את האבק ולהזכיר שהכל עוד הפיך. כזו היא "הרשת", קבוצה פוליטית צעירה שאני גאה להימנות על מייסדיה. הרשת מחברת בין צעירים שהמפלגות שפעם השתייכו אליהם איבדו כל משמעות, אבל לא המעשה הפוליטי עצמו. מחר (יום שני, ה-2 בנובמבר) נערוך את כינוס היסוד של הרשת – פאנל בהשתתפות חברי השמיניה מהם אנו מבקשים ללמוד איך הם עשו את זה אבל גם – איך קרה שנותרו הבטחה שלא מומשה. לקח לנו זמן להבין שעתיד הדור שלנו לא תלוי באף אחד מלבדינו. את ההזדמנות שלנו אנחנו לא מתכוונים לפספס. תמי זנדברג, |