זהו. זה רשמי.

חתמתי חוזה, קיבלתי מפתח. אני עוברת דירה

היום ניצלתי את יום השישי שלי לקניית רהיטים ולא נעים לי להודות אבל לא נהניתי ככה כבר המון זמן.

אני ואבא התחלנו את הבוקר ברח' הרצל והזמנתי לי ארון הורס שיכיל את כל אוצרות הזארה והמנגו שלי אשר סובלים עכשיו מצפיפות סטייל אושוויץ בארון המצ'וקמק הנוכחי.

ואז.. אחרי סחר ומקח שלא הובילו להורדה של שקל אחד במחיר. שמנו פעמינו לבירת הספות וגופי התאורה של העולם כדי להזיע כתף אל כתף עם כל שאר בני ישראל. איקאה.

אני מתעבת דוחק. אני מתעבת אנשים שדוחפים ונדחפים. אני מתעבת התחככות בדוחק עם אנשים (בעיקר ישראלים) שדוחפים ונדחפים. אני למעשה שונאת את כל מה שאיקאה מייצגת בכל הנוגע לכמות אנשים בחלל אחד בו זמנית.

אבל... אני מעריצה את כל מה איקאה מייצגת עבור מי שעוברת דירה וסוף סוף זוכה לחדר שהולם את מידותיה ויכולה להגשים את חלומותיה העיצוביים הרטובים ביותר.

אז נכון, הכיסים שלי חטפו דילול רציני מאוד היום. ולא! ההורים שלי לא יכולים לקנות לי את הרהיטים, הם עוזרים כמה שהם יכולים.

אבל.. הרגשתי כמו בלונה פארק היום. לא הפריעו לי נחילי הצוציקים הצווחניים, הערסים שנדחפו בתור, החנייה במרחק שבוע הליכה מהכניסה. ממש לא. אכלתי ים חרא בחודשים האחרונים ומגיע לי. מגיעה לי הספה החדשה שלי והשולחן לטלוויזיה והמדפים, הו המדפים!

זארה ומנגו עוד לא שמעו ממני את המילה האחרונה, אבל נכון לעכשיו, המסטרקארד שלי מגלה עניין בעיצוב פנים.

יעבור לו.