אני משתף אתכם בסיפור אישי שלי.... וזה בהחלט לא קל בשבילי אבל שנת 2005 היתה שנה קשה מאוד בחיי ובחיי משפחתי. ממש לא האמנתי שכל זה יקרה דווקא לי, אבא לצידי כאשר הוא הדמות החזקה במשפחה, הוריו, הכלב שגידלתי וכל כך אהבתי. 

שנת המוות כמו שאני מתאר אותה, הייתה שנה שבו בתי קברות היו עניין שבשגרה, אולם רק ההגעה לשם הייתה שגרה. הכאב היה חדש וטרי בכל פעם ואצל כל נפטר ונפטר באותה שנה.

סבא שלי, אביו של אבי, היה הראשון לעזוב את עולמינו בשנה זו, הוא היה טיפוס קשה, עקשן וכבר לא רצה את החיים כאשר הגיע לגיל 80. אני לא בטוח שהוא בכלל ידע שבנו(אבי), יחידו חולה במחלת הסרטן, זו כבר בפעם השנייה.

שאבא שלי נפרד מאבא שלו בבית החולים הוא חש הקלה רבה לאור הסבל הרב שעבר עליו והרצון הרב למות.... רצון שהתממש. באותו השבוע נפטרה גם סבתה של אשתי, שהייתה קשורה אליה עד מאוד.

לקראת סוף החודש גם חיית המחמד המדהימה שלי ושל משפחתי,הכלב שאיתו גדלתי, הלכה לעולמה ממחלת הסרטן ונאלצנו להרדימו..... בכינו מאוד אבל ידענו שצריך לשמור את הדמעות...

אבא שלי, מי שהיה הדמות היקרה לי מכל. חבר שלי כשצריך, ידע כי הגרוע עוד לפנינו. מצבו של אבי החמיר, אבל כולם יתכחשו למה שיקרה כאילו יש כוח עליון שימנע את המפולת הנוראית הזו...... אבל רק התבדינו.

אזכרת החודש של סבא שלי הייתה אירוע קשה ביותר. אבי כבר היה חסר כוחות וכל מה שנשאר לו לעשות הוא לקרוא קדיש על קברו של אביו. זה היה בתחילת השבוע ואבי שלא יכל לעמוד יותר... ישב על אחד הקברים ובכה...... אינני בטוח כי רוב הבכי נבע ממותו של אביו....הוא בכה כי הוא ידע משהו שאנחנו לא ידענו. מעולם לא ראו את אבי בוכה כמו שהוא בכה אז.

באותו שבוע הייתי חולה מאוד ופחדתי להתקרב לאבי מחשש לסכנו. באחת השיחות שלנו לא אשכח שאמרתי לו :

"אבא אני חולה מת" והוא ישר מיהר ותיקן אותי ואמר : "חמוד שלי אתה לא יודע מה זה להיות חולה מת". משפט שנחרט אצלי חזק.

הכל היה מובן רק בדיעבד...... אבי נפטר כמה ימים לאחר כך

ממחלת הסרטן והלוויתו נערכה ביום שישי ובסיטואציה נוראית שכזו יצא כך שאבי ואני קוראים את הקדיש ממש באותו השבוע.

תמיד זעזעה אותי תגובתם של האנשים כאשר הייתי מספר להם עובדה מצמררת זו.

אבל זה לא הכל........ סבתי, אימו של אבי ז"ל, אהבה את אבי כמו שרק אמא יכולה לאהוב את בנה ולמרות מחלת האלצהיימר, הרגשנו שהיא יודעת על האובדן הגדול.

שמונה וחצי חודשים לאחר מות אבי, אמצע אוקטובר, התדרדר מצבה, פעם נוספת, אבל הפעם הרגשנו שגם היא משתחררת מהעולם. לפני נסיעה ארוכה שלי למזרח, יחד עם אשתי (שנישאה לי מאוחר יותר), לא ידענו מה עומד לקרות ולא ממש צפינו זאת. לפני הטיסה נסעתי לבית חולים.....להיפרד וזאת בעצת אמי.  הרגשתי שזו פרידה אחרונה, נשקתי על לחייה והרגשתי שהקרובים לליבה מחכים להגעתה. לאחר שנחתנו אל היעד הראשון, הודו, הרמתי טלפון לאמי אשר מיד בישרה לי על פטירתה.

"היא נפטרה בשינתה כאשר הייתם באוויר" תארה זו בפשטות. ואני בבדיחות הדעת אומר לה: "מוזר שלא נתקלתי בה באוויר". לא ידעתי אם לבכות את גורלה או לשמוח על שהספקתי להיפרד ממנה.

אמא שלי מיהרה לומר לי שלא להעיז ולחזור ארצה.

"היא לא רוצה שתחזור..... עשית יותר מזה שנפרדת ממנה תמשיך בנסיעה כי אתה צריך את זה" ובאמת נכון, הייתי צריך את המסע וכי רבים לא זכו להפרד ממנה כמוני אבל כן להיות  בהלוויתה.

רצה הגורל וחצי שנה לאחר מכן, לאחר חזרתנו, ביקרנו ב- 4 קברים טריים שנחפרו ממש באותה שנה: אבי, סבי, סבתי וסבתה של אשתי..... נצרף את נשמתו של כלבי כמובן ונאמר .....        יהיה זכרם ברוך.

אוי..... איזה שנה קשה זו הייתה.... תודה על שהשקעתם בקריאה ופרגנתם כל כך. ומה נגיד... עם כל המוות, הריקנות הזו והחלל הריק שנוצר ....... צריך גם ליצור חיים ולחיות אותם.