 לפעמים הדם עולה לי למוח. הסעיף משתחרר, הורידים מתנפחים ואני יורד לקומה מינוס אחד, למרתף האמיגדלה. שם, באפלולית הקרירה והסמויה ברוב הזמן, גרים שניים, מכרים ותיקים, הכעס והכאב.
איך שנפתחת הדלת של המרתף, עוד ברשרוש של המנעול, כבר הכעס נכנס להיכון. שמופיע האור מבחוץ בסדק של הדלת, הכעס והכאב שניהם רוצים לצאת החוצה. אבל הכעס מהיר יותר הוא הרי התכונן מראש וברגע שהדלת פתוחה הוא מייד מזנק כמו להבה כתומה היישר במעלה המדרגות אבל לא שוכח להדוף את הדלת אחריו ולנעול את הכאב חזרה במרתף. הכאב האומלל, מגיע תמיד עד הדלת ואז אם הוא לא זהיר חוטף אותה ישר בפנים, מייבב לו מעט ונשכב על הרצפה הקרה מיואש ודואב.
הכעס טס למעלה ומשתלט על כל הקומות בדרך, מבעיר בהן אש ומשלח גיצים ג`ינג`ים לכל עבר. הוא מגיע לגג ואז משם שולח להבה אדירה אל על, צועק בקולי קולות, משתולל ובועט בכל מה שזז.
שנגמר לו לפתע הכוח, הוא מתכווץ בזהירות, לא לפני שהוא שולח אזהרות אחרונות לכל עבר ואיומים, שיתנו לו איזה מרווח בטחון לפני שהוא מתקפל יפה יפה ויורד לאט לאט במדרגות הלולייניות. הוא מביט בקירות המפויחים בכל קומה ואז פותח את דלת המרתף רק בשביל לגלות שהכאב עושה את עצמו ישן. הכאב פותח עין אחת ומשאיר את השנייה עצומה חזק, מביט בכעס שעומד בפתח, עדיין סמוק ואדום מכל הבלגן. הכאב מתפתל על המיטה הקשה שלו, מנסה לכסות את עצמו בשמיכה הרטובה מדמעות בלי שהכעס יראה אותו. הכעס עושה את עצמו לא רואה והולך למקלחת לשטוף פנים ולהרגע.
אבל בזמן האחרון שמתי לב שהכאב שלי לא מתחבא יותר מתחת לשמיכה שהכעס חוזר. הוא מחכה לו ליד הדלת ושהכעס נכנס הוא מסתכל לו בעיניים ואז יוצא החוצה בעד הדלת שעדיין פתוחה. הוא עולה קצת במדרגות ורואה את כל ההרס והחורבן ונהייה לו עצוב כל כך שהוא מתיישב על המדרגות בכניסה ללובי ומתחיל לבכות. קצת. הוא מפחד להיות שם בחוץ אז הוא חוזר מהר למטה.
מה שהכאב והכעס שלי עוד לא יודעים זה שהורדתי את המנעול מהדלת של המרתף. עכשיו הם יכולים לצאת לבד, אני לא צריך לרדת לפתוח את המנעול. זה קצת מקלקל לכעס את היתרון של הזינוק כי הוא לא יכול להתכונן עכשיו, אבל עדיין הכאב איטי והכעס משיג אותו בריצה אל הדלת וטורק אותה מאחוריו. הכאב עוד לא הפנים שאין מנעול, הוא כמו אותם כלבים שהיו רגילים להיות קשורים בשרשרת, מגיע עד הדלת ונעצר למרות שהוא יכול לצאת ביחד עם הכעס ואולי אפילו לחלוף על פניו במדרגות בשיטפון של דמעות במקום להבה של אש.
אולי עכשיו אני אוכל לבכות שכואב במקום לכעוס. לכאוב את הכאב ולא לכלוא אותו במרתף מאחורי דלת טרוקה של כעס.
(פורסם ב-22 בפברואר 2009 בבלוג שלי בתפוז) |