כל כך הרבה בלוגים ופוסטים עוסקים בדימוי ומראה חיצוני. חלק במפורש חלק רוקדים מסביב ("למה תמונות עם ביקיני?", "בלוגים עם תמונה = יותר קוראים", "לא רוצה להישמע שטחית, אבל...")

למדנו מגיל צעיר לא להסתכל בקנקן אלא בתוכו, לחפש את היופי הפנימי. באתרי היכרויות אנשים שדורשים תמונה ופוסלים נמוכים ושמנות מוקצים מחמת שטחיות. הדבר הפוליטיקלי קורקט הראשון שלמדנו, עוד לפני שהמושג הזה היה קיים, זה לא לדבר על חיצוניות. בודאי שלשפוט לפיה, זה בלתי נמנע, אבל לא לתת לזה ביטוי מורגש.

נו באמת...

באתי לכאן כדי לשבח את נרקיס, על אותו רגע של גילוי עצמי ובניית זהות דרך המראה. המשך הסיפור הוא התאהבות עצמית והתעלמות מהזולת (אקו המסכנה), אבל המסלול הזה רלוונטי בערך כמו שמריחואנה מובילה להירואין. מעל לכל, אנחנו חייבים להתחבר לאיש שניבט מהמראה, אחרת האגו מתרסק, ומי שמחליף אותו הוא תמיד פחות טוב.

ניקח דוגמא. לא פעם בכתבות עיתונאיות עם חולות סרטן הן מזכירות את העובדה שהפחד בגדול שלהן היה אובדן השיער. מוות? הקאות ויסורים? ניתוחים? לא, אובדן שיער. נשמע שיטחי? הכי עמוק שבעולם.

כי השינוי הפיזי הקיצוני גורר מיד פירוק והרכבה מחדש של האגו, שכן האגו השלם קיים אך ורק במראה (ר' פוסט קודם בבלוג, "יופי עמוק, מחשבה שטחית"). והאגו שנבנה מחדש אצל חולה הסרטן הוא אגו שברירי, חולה, כמוש, כזה הנושא עליו את פגמיו באופן גלוי לכל.

ודרך אגב, זו אחת הסיבות שאין מפחידה ממחלת הסרטן, וכל אדם הנכנס לרופא עם סימפטום מסתורי, שולי ככל שיהיה, ירא פחד מוות את המילה הזאת. יש מחלות קטלניות יותר, גבר שמנמן שאוכל טוב בגילאי 50+ סביר הרבה יותר שימות מאירוע לבבי, אבל הפחד במקום אחר.

כי הסרטן מרסק את האגו, שובר את הדימוי השלם ומצלק ומתייג את המראה החיצוני. אני משוכנע במיליון אחוז כי אם לסרטן היו כ-45 אחוזי תמותה (המצב כיום) אבל שום סימנים חיצוניים, הפחד היה מצטמצם וההילה הייתה מתעמעמת.

אז יחי נרקיס. ועל משקל הסיסמא של "צומת" מפעם - להיות חיצוני בלי להתנצל!