אני לא מהאנשים שקטגורית מעדיפים חורף על קיץ.

בנוחות של הקיץ ובפשטות שלו יש קסם רב.

מה עוד שעברתי שבע וחצי עונות קיץ בעשור האחרון בירושלים,

שם הסבל הכרוך בלחות התל אביבית נחסך ממני.

עם זאת, יש כמה דברים שאני אוהב בחורף,

אפילו שבחורף הקרוב אני כבר יודע שאסבול במיוחד בכפור השוויצרי:

למשל, הדרך שבה שיערה החלק של אשה אוחז באניצי הסריג שהיא לובשת.

בקיץ לא נתקלים במראה המלבב הזה.

גם מוסיקה, כמו עונת שנה, אפשר לאהוב יותר או פחות בהתאם לקונטקסט.

למשל השיר מתחילת השנה של להקת

The Pains of Being Pure at Heart

(קצר וקליט כזה)

ששמו Everything With You -

הוא נשמע לי אז חביב מאד,

אם כי ההייפ סביב הלהקה והשוואות מופרכות ללהקות ענק מהעבר גרמו לי לסלידה כלשהי.

אחרי כמה האזנות פטרתי את השיר הזה כחמוד אבל קצת מלוקק מדי ונמאס מהר. בערך כמו אגם רודברג.

אבל אמש, במסיבת רחוב מגניבה להפליא בפלורנטין, נכנסנו לתדלק את עצמינו באלכוהול משובח וזול בפאב הצ'ייסר, והשיר הזה התנגן ברקע, ופתאום החיבור הזה של השיר המתקתק עם הגיטרות המצלצלות יחד עם אווירת המסיבה, השמחה, האנשים הכיפיים והאלכוהול, הפכו אותו לשיר שתמיד יזכיר לי משהו טוב ויזרוק אותי לאווירה הסבבית לגמרי של אתמול.

זה לא כל כך פייר שאנחנו משנים את טעמנו ביחס לשירים בגלל טעמים כל כך סובייקטיביים - מתי שמענו אותו, עם מי, באיזו תנוחה...

אבל ההשפעה הסובייקטיבית הזו עלינו היא בדיוק הסיבה שאנחנו אוהבים מוסיקה ומתחברים אליה (חלקנו, לפעמים) כל כך עמוק. לא?

וזו גם הסיבה שלפחות פעמיים שלוש בשנה אני נכנס ל Pitchfork ומוצא את עצמי צועק בתסכול על המסך בהלם מהפער שבין חוויית המוסיקה הסובייקטיבית שלי לזו של מאן דהוא המגניב והעטוי באברקרומבי שכותב שם.

לסיום:

משהו טוב עובר על ג'יימי טי.

הסגנון שלו עדיין קצת חדגוני וצפוי,

אבל הוא שוב מספק לנו ארבע דקות כיפיות ואותנטיות שהן פיסת עכשוויות אורבנית בריטית,

וזה הרבה בימינו.

Jamie T - The Man's Machine

ואם על ג'יימי טי עובר משהו טוב, הרי שעל איאן בראון קשישא עובר משהו מצוין. הבחור בשיאו.

Ian Brown - Just Like You