לא קל להיות יהודי חילוני. הממסד הדתי חותר תחתיך, מנכר אותך ומתנכר לך, מבטל את הלגיטימציה שלך ודוחף אותך החוצה מההגדרה השטחית שלו ליהדות. הוא מאשים אותך בהיותך עגלה ריקה, אדם ללא תוכן וללא ערכים שחי ממסיבה למסיבה, משורה של קוק בשירותים לזיון בעמידה בשירותים.

ולפעמים, כשאתה נסחף להגדיר את עצמך על דרך השלילה, אתה קצת מאמין לו.

אז בואו נעשה סדר בדברים.

הטקסטים היהודיים ניצבים כעמוד תווך בבסיסה של תורת המוסר המערבית. התנ"ך הוא הטקסט המכונן של הספרות ומכיל מגוון כה רב של סגנונות עד כי כל אחד יימצא בו את מבוקשו. אנשי רוח יהודים דתיים היו תמיד בחוד החנית של החשיבה והמדע, כפילוסופים, רופאים, אנשי עסקים ועוד.

הממסד הדתי המודרני בישראל לקח את יופיה האוניברסלי של היהדות, את תעצומות המוסר והסיפורת שלה, וצמצם אותן לכדי דת של חוקים ואיסורים. דת שעוסקת בלהרחיק את השונה, להתעמר בחלש, להתדיין בסוגיות כגון האם לקוף מותר להדליק אור בשבת והאם חיילים לא דתיים אשמים במותם.

לנו כחילונים אסור לוותר על היופי והכוח הטמונים במורשת שלנו.

לא נוותר על הקידמה המוסרית של ספר בראשית, שם מופיעה אמירה נחרצת כנגד עונש מוות. אות קין הוא מושג שאני תוהה כמה דתיים להוטי נקם ומפזזי גבעות באמת מבינים. כשדן אלוהים את קין לארץ נד בקדמת עדן, בעקבות רצח הבל, אמר לו קין כי גורלו למעשה נחרץ ואנשי המקום יעשו בו שפטים כנקם על מעשהו. אלוהים בחר להגן עליו מפני הנקמה האנושית על ידי סימונו בתו של הגנה, הוא אות קין.

לא נוותר על קידמה מוסרית נוספת מאותו ספר, ההנחה של חפות עד להוכחת אשמה עליה מבוסס המשפט המערבי. צריך רק לקרוא את הדיאלוג המרתק בין אברהם לאלוהים, כשהראשון מנהל משא ומתן בשם תושבי סדום ועמורה, מוריד שוב ושוב את מספר הצדיקים שיושיעו את העיר עד שמצליח להגיע לצדיק אחד בלבד שיכול להציל עיר שלמה.

ולא נוותר על היופי הלירי של התנ"ך. המטפורות הקסומות של קהלת במצב רוח של אפסיות החיים, הפלירטוט האירוטי של שיר השירים. חושבים שהמצאנו בצבא את השימוש ב-"ים" כסמל ל-"הרבה"? (יעני, ים בזמן...), נסו את איכה הקודרת הבוכה את ירושלים, גדול כים שברה.

כי העגלה החילונית מלאה בכל טוב. יש בה את ספר הספרים, את היד החזקה, שולחן ערוך, עץ החיים ובמקביל ניצבים לא פחות יקרים "קאנדיד" של וולטר, "רוח החוקים" של מונטסקייה, "האמנה החברתית" של רוסו, מגילת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית ומיד אחריה מגילת זכויות האישה החתרנית של אולימפ דה גוז'. ועוד רבים וטובים.

כי בעוד העגלה שלהם מכילה כרך אחד בלבד, מונח על מצע עיקש וחד גוני של ארץ ישראל השלמה ומרופד וממוגן בעוינות לשונה ולאחר, העגלה שלנו פתוחה לכל. נתקלתי לא פעם ברגשי נחיתות בקרב חילונים המרגישים כי היהודי הדתי "ערכי" יותר מעצם היותו דתי.

אבל הערכים שלנו הינם ערכי ברזל שהגנתם שווה הכל. חופש, שיוויון זכויות, שמירה על כבוד הזולת, הגנה על מיעוטים, סולידריות חברתית. ועוד רבים וטובים.

היהודי החילוני, או החילוני היהודי, הוא, כסטריאוטיפ, התגלמות יופיה של היהדות. משתלב במרחב, שואף לידע וקידמה, מתחנך על ברכי מוסר ברור ואוניברסלי, סובלני וסבלני. החילונות היא הכוח המניע של העולם המערבי כבר יותר מ-200 שנה, ורק בישראל היא מסתובבת כילד חורג. הגיע הזמן שגם אנחנו נאמץ לעצמנו דגל גאווה כלשהו. או פשוט רק גאווה.