יום אחד הגיע אליי למעבדה שוטר צעיר, אוחז בידו מבחנה כזו. הוא ביקש לבצע את בדיקת הדם במהירות כיוון שמדובר באסיר אלים ומסוכן, הכבול בשלשלאות למיטה במיון, והם מבקשים לקחתו במהירות האפשרית חזרה לאבו כביר.

בחפזוני כי רב אחזתי במבחנה בידי הימנית ובאצבעות אותה יד ממש ניסיתי להסיר את מכסה השעם בעוד שביד שמאל  הפעלתי את המתג החשמלי של הצנטריפוגה.

מישהו במיון חשש כנראה מאד מדם חשוד ומזוהם זה, והידק את מכסה השעם כה בחוזקה, שנאלצתי להפעיל כוח רב מן הרגיל באצבעות ידי הימנית בכדי להסירו.

לפתע נחלץ הפקק בקול פקיעה רם, וגוש של קריש דם התעופף לו ישר מן המבחנה אל עין ימין שלי..., הגוש המבחיל נתלה לו שם על עפעפיי, והתנודד קלות.

חששתי לעשות תנועה מיותרת, היטב זכרתי את לימודי הפרמקולוגיה בהם למדנו עד כמה הספיגה היא מהירה מהעין, והבנתי שאם קריש זה ייגע בלחמית העין אני לבטח אחטוף צהבת או איידס חו"ח...

העברתי בזהירות את המבחנה הפתוחה ליד שמאל, ביקשתי מן השוטר ההמום שיגיש לי פד רפואי טבול במים, ניגשתי למראה שסמוך לכיור במעבדה, וניגבתי בזהירות ובעדינות אין קץ את קריש הדם מהעין.

 שעה לאחר אותו מקרה נתבקשתי לבצע בדיקת LP לנוזל חוט שידרה של ילד עם חשד למנינגיטיס ( דלקת קרום המוח).

 החדרתי פיפטת זכוכית גדולה לתושבת שלה, ופתאום היא התנפצה בידיי, ועם ה"שוונג" חדר רסיס זכוכית אימתני לבסיס האגודל הימני שלי..., כנראה שפגעתי בעורק שכן קילוח של דם החל לזרום בפולסים לגובה של כ-30 ס"מ... חישבתי להתעלף לאלתר, אלא שהחזקתי מעמד, חסמתי את הקילוח בידי השמאלית הבריאה ורצתי במלוא המהירות לחדר המיון.

שם קלטה אותי האחות הראשית של חדר המיון, עטפה את ידי במגבת גדולה, ועד מהרה התכנס כל צוות המיון לחזות באיש המעבדה, הסטודנט לווטרינריה הפצוע.

פתאום חבטה בי ההכרה כי לא ייתכן שאעבור שני אירועים טראומטיים כאלה, אחד אחרי השני בלי להידבק במחלה איומה כלשהי, ומייד כאשר הגיע הכירורג והחדיר לי חומר הרדמה לכרית היד, התעלפתי לקול צחוקם של "ידידיי" מחדר המיון.

הצלקת קיימת שם עד היום, 20 שנה אח"כ, המקום רגיש וכואב לעיתים, ובהחלט מציק לי בזמן שאני אוחז במלקחיים או במחזיק מחט בזמן ניתוח.

ביקשתי את האחות הראשית שתבצע בי גם בדיקה לאיידס ולצהבת. עברתי שלושה ימים של גיהינום מחשבתי, עד שהגיעו התשובות השליליות מהמעבדה לרווחתי הרבה.