אני מניחה שזה קשור בשבילים החדשים-ישנים האלה שאני צועדת בהם לאחרונה.

מי שמכיר אותי יודע, שהחיים האלה שאני חיה עכשיו, הם בעצם חלום ישן, שבאמונה גדולה, הרבה אומץ והמון אהבה, אני זוכה לחיות כרגע.

ההליכה הכמעט יומיומית בשבילי המילים החדשות, המציאות החדשה שנרקמת, השינוי שקורה ממש מול עיני, גורמים לי לחוש בת מזל אמיתית. עולם שלם התגייס לעזרתי, על מנת שאוכל ללכת בוקר בוקר, לשכוח עצמי בין אלפי סטודנטים וללמוד. עולם שלם. לא פחות.

מטיילת בין ביאליק ועגנון, בין עמיחי ואבידן, נושמת מחדש אות אות, לומדת עצמי לדעת, כאילו כל שיעור הוא נשימתי האחרונה.

מחייכת. משילה מעלי שנים ארוכות של קיפאון חיוכי, של דממה. של עצב לא לי. מציירת במילים, את המציאות שחלמתי עליה ולא העזתי.

יודעת. יודעת שמהפכה גדולה מתחילה בשינוי קטן. שיש בי יותר משהאמנתי. שהכל אפשרי ושעם כל הכבוד לאבידן, הכתם – לא תמיד נשאר על הקיר. הכל, אבל הכל, עניין של הרבה רצון ומעט אמונה.

מאמינה, שהשביל הפרטי שלי, יהפוך לדרך. כזו שתשנה ותשפיע. מאמינה ששותפים וחברים טובים, יהפכו אותה בהמשך לחיה, אמיתית ובעלת ערך.
מספיק שינוי קטן כדי לעשות טוב. חיוך של ילד, אור של הבנה בעיניים, חיבוק אחד שלא היה שם קודם. שינוי שיצמח ויגדל. כזה מהבטן. מהלב. שתהיה בו אמירה אמיתית. זה הכל.
משם, כמו 'משק כנפי הפרפר'... (הבנת ש.? J )

כמעט חודש. רק חודש. כבר חודש. יודעת שזו אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי. שני הצהובים הקטנים שויתרו על הרבה שעות אמא לטובת העניין, טובעים בהרבה שעות ספר. לומדים מונחים חדשים בספרות ונראים מאושרים מתמיד מהרוח החדשה הנושבת בבית. מי אמר מדעי הרוח ולא קיבל?


רוחות של שינוי. חורף. אישה אחת מחייכת. בחיי שהגיע הזמן שיהיה פשוט טוב בטוב פשוט.

קצת אמונה עוד לא הרגה אף אחד, גם לא קצת גשם J .

צאו החוצה, מדהים בחוץ.



      

* בתמונה - הצהובה מדגימה חיוך צהוב לבוקר אפור