זה היה הערב הגדול של חייה. או כך לפחות אמור היה להיות. אל הרגע המזכך הזה יחלה שנים. שבועות ספורים קודם לכן, כשהגיעה שיחת הטלפון שבישרה לה על הזכייה בפרס, ידעה שכל השנים האחרונות, שנות ההתנקות, הבדידות והטירוף לא היו לשווא. // נסעה לבדה אל העיר הזרה, עוברת על הנאום שלה בטיסת הלילה שלא נגמרת, מתכוננת לערב בו תעלה קבל עם ועולם לקבל את שמגיע לה. את ההכרה שכל כך ציפתה לה. את הפרס. את רגע הניצחון שלה. . עמדה מאחורי הקלעים. הגרביונים השחורים עוטפים את רגליה הדקות, נבלעים מתחת לשמלתה הצמודה המבליטה את חמוקיה, את קומתה התמירה וגופה הסגפני. הקשיבה, לא הקשיבה, למנחה הערב המפליג בשבחה, נותנת למילים למלא את נשמתה בהתרוממות רוח. לחלחל מבעד למסך ההסתגפות שכפתה על עצמה, ולשזור חוטים ראשונים של קשר מחודש עם העולם החיצון. . האולם רעד מעוצמת מחיאות הכפיים כשקרא הכרוז בקולה, והיא החלה לעשות דרכה אל קדמת הבמה, כשצעד אחד לפני האורות נעצרה. עיניה ננעצו בבעתה ברכבת הארוכה שעיטרה את רגלה השמאלית, חורצת תלם בהיר בגרביוניה השחורים. דחיפה קטנה ומכוונת, והיא בקדמת הבמה, רואה את הקולות, את הפרצופים המחייכים, מרוכזת כל כולה ברכבת החשופה לכל. נאומה הבנוי לתלפיות נשכח ממנה, וכל מה שקורה מסביבה כאילו קורה במימד אחר, הנע במהירות דהירתה של רכבת. .. כשהפרס בידה הימנית, נעמדה מול הקהל הרב הצמא למוצא פיה, פניה מאדימות, פיה יבש, וכל ישותה מתרכזת באותם 25 סנטימטרים של רכבת אחת החשופה אל העולם. החלה למלמל. מנסה לסדר את מחשבותיה. מדלגת ממשפט למשפט, לא מצליחה לחבר ביניהם. משפטים ארוכים, כמו קרונות מנותקים על מסילה לשום מקום. השקט בקהל היה מצמית. שקט שהתחלף אט אט במבוכת מילמולים. והיא, בטוחה שכולם מדברים על רגלה העטופה בפגם, איבדה את שארית יכולת הדיבור. במבט ריק הניחה למנחה הערב ללוות אותה אל מאחורי הקלעים, אל כוס המים המוגשת לה, ומבטי הפירגון, שנדמו בעיניה כמבטים מלאי רחמים וצחוק. "מתרגשת" זמזמו הקולות בקרבתה. "רכבת" חדרו הקולות אל ראשה בשאון קטרים. .. היא הובלה אל הקוקטייל שנערך לכבודה, מבליעה ללא הצלחה את רגליה, מבקשת להיטמע בהמון המסתופף הרוצה להיות בקרבתה. מבקשת לא להיות. פנים ועוד פנים חולפות על פניה כמו נוף מתוך קרון של רכבת. מחייכים, מדברים, לוחצים יד. מצפים למוצא פיה, מחייכים במבוכה אל מול גמגומה, מול הטירוף בעיניה, מול האובדן, החיוורון והשיתוק. כשנגע בה מישהו מאחור, זינקה מתוך סיוטה, מפילה את הכוס שבידה, מנפצת אותה לרסיסי חייה על הרצפה. . ברחה. מפלסת דרכה בהמון המשתאה, חותרת אל המעלית, אל חדר המלון השקט, אל המקום בו תוכל להסתגר ולהסיר מעליה את החרפה השחורה. קילפה אותה מעליה, בבהילות, כאילו אש אחזה בעור הניילון השחור, חושפת רגלים מושלמות. השליכה את הקלון כנשל נחש אל הרצפה, מביטה בתעוב אל פיתוליו שרוטי הרכבת, מתערטלת, נכנסת לאמבטיה ונותנת למים לזרום על גופה ולשטוף הכל. להסיר ממנה את שברי חייה. . בבוקר כשהתעוררה, אחרי לילה עמוס חלומות מוזרים, היתה בטוחה שכל מה שזכרה גם הוא רק חלק מאותם חלומות. בעיניים אדומות, עצומות למחצה, נטלה את העיתון שחיכה על סף דלתה. בעמוד הראשון הופיעה תמונתה, ואותיות שחורות המצטרפות אל מילים ומשפטים שלמים, המתארים את משפטיה השבורים מליל אמש, את השיתוק והמבוכה. כשהרימה עיניה מן האותיות, הכה בה נשל רכבתה המוטל על הרצפה, מחדד את התמונות מהערב שהיה אמור להיות הגדול בחייה. . את היום העבירה מסתגרת בחדרה, קוראת שוב ושוב את הכתבות, התיאורים הצהובים, המילים השחורות, הננעצות בה ופוערות את שנות בדידותה לעין כל. אל אותן עיניים סקרניות, המציצות מבין חררי הרכבת שעיטרה את רגלה. .. וכשירדה החשכה, יצאה בשקט מחדרה, ירדה במעלית המבריקה ויצאה אל הרחוב. מבטה האטום מוביל אותה אל תחנת הרכבת, לא רואה את אשר מסביבה. בפעם האחרונה שהעיניים האלו הביטו סביב כל שראתה היה את ההמון הלועג לה, הסוגר עליה, מושיט אליה ידיים בחיוכים מזוייפים. . קנתה כרטיס וירדה אל הרציף המיותם. הקולות בראשה הלכו והתחזקו, הלכו ותכפו. הרכבות שהלכו ובאו, הצטלבו ברכבת חייה. ברכבת של ליל אמש. אותה רכבת שחורה שהדהירה את חייה המסוגפים אל אור הזרקורים אל הפרס. אל הסיוט. אל חלומה אל הבלהה. רעש הגלגלים התחזק. רעם התגלגל מן המנהרה שלפניה. הרכבות שבראשה דממו לפתע, מבטה האטום התחדד והתבהר, ומתוך השקט, בהבזק התמונה החדה הביטה אל שני האורות הקרבים אליה. |