הלילה גלי לא נרדמה. התעייפתי ממנה, איבדתי סבלנות. נזפתי. היא אמרה לבובה שלה- "התגעגעתי אליך"... אחרי רגע המילים הדהדו בתוכי. לא היינו יחד רוב היום. גלי לא נרדמת כי היא מתקשה להפרד ממני. היא התגעגעה אלי. נפניתי לאהוב אותה והיא נרדמה.

  מילותיה (לבובה) כחרך לעולמה הפנימי הביאו אותי למקום של הבנה. כך, ילדתי בת השנתיים נאלצת לבסס שימוש בדיבור . האם לא ניתן להקשיב לחוסר המנוחה שלה כמילים? האם הקשר שאינו מילולי נגזל עם התפתחות יכולת הדיבור? מה אנחנו מפסידים במעבר הזה? רגישות קליטה.

עם התפתחות הדיבור (שלה) אני מתרחקת מהקשבה. מקהה את העירנות, ומאבדת את אחדות האהבה.

מה אנחנו מבקשים לאמר תמיד תמיד? געגוע, אהבה מחפשת מרחב ביטויי . הכרה. אחדות . הכלה. להיות. דיבור הוא תחינה לתשומת לב. שימוש באמצעים קיצוניים וגסים למה שאין לו ביטויי מילולי. שלשלאות שבתוך פיתוליהן נחבא מפתח.

 אמא וילדה בת שנתיים. כעס- היפרדות- דיבור. המילים לא כגשר, אלא כתהום נפערת, שיש לגשר עליה. מילים כביטויי למוגבלות. רק בעזרת האמצעים (המוגבלים) ניתן להעביר את הלא מוגבל שמעבר. מה שחסר, שאיננו, ניכר דרך המגבלות. המגבלות- המילים זה האנושי. הדיבור מסמל את היותה של גלי אנושית. אלא שמשמעותה אינה במילים אלא במה שהיא מבקשת לסמן באמצעותן- געגוע.

אין מילה באף שפה, שאינה נושאת עימה את הגעגוע. הכמיהה להיכן שאין מילים, אין אחר, אין אני. רק אושר-חירות-אהבה.

ההתפצלות של גלי ממני, היא סמלית ואשלייתית. כאילו הגופניות היא המהות. בפועל, אני נושאת אותה והיא נושאת אותי, מעולם ולעולם.