אני,הצללים,תל אביב בשעת ערב. הבל חם, עולה מהפתחים. חנויות מפתות באורותיהן הקורצים. קבצנים זקנים מוטלים על המדרכה בין דיזינגוף סנטר לכיכר דיזינגוף. אין חסד. אני ילדה ואימי לוקחת אותי לשיטוטים ארוכים ברחובות.רעב שלה שאינו יודע שובע. אני אוחזת בידה והולכת אחריה מחנות לחנות . אמא שלי מתפתה להבטחות החמות שמציעות החנויות. אני רואה את הקבצן ליד הכניסה ויודעת שהוא אמיתי. לעולם קיומנו בחסר. באומללות. באשליית הסחורות והאורות המזמינים. קנינו סווטשרט עם מיקי  מאוס,וטושים,וכובע צמר ושתי בובות חרסינה . אמא קנתה גם גרביונים  ועיתון "לאישה". אני מרגישה אבודה ברחובות הדחוסים. שלוליות שחורות בצד הכביש ומעילי העוברים ושבים מקשים על ההליכה. אימי בודדה ואני בודדה ובודדים כל האנשים וכל העולם בדידות.  כבר חושך והרגליים כואבות מהליכה. 

 ללכת אחרי רדת החשיכה בין דיזינגוף סנטר לכיכר דיזינגוף, להגיע לריינס 4, לדעת שסבא וסבתא שלי כבר מתו, ושבדירה העליונה גרים אנשים אחרים. לדעת שאני ואמא שלי לא נלך "להסתובב" יותר כאן. לדעת שעבר כל כך הרבה זמן, לדעת את אמא שלי. לקנות לבנות שלי מתנה.