"זה קורה כשהדרך מתמשכת. זה קורה, רק ללכת, ללכת. שום דבר לא ידוע, לא שנה, לא שבוע, רק לנוע, לנוע ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל, אבל בן אדם..."                                                             

אני מודה שיש לי דמעות בעיניים, ושוב הרגשת הדה ז'ה וו, המעגל שלא נסגר..אבל אני במקום שבו אני יכולה לחשוב בצלילות, ללא צעקות, מניפולציות זולות,  גידופים, ואיומים ברקע.

מקום שפוי. 

אני אקח את זה למקום מטאפורי. אז אני ואחותי בעצם שק אגרוף..אבל במקום שאנחנו נמצאות בו עכשיו, אצל אבא, כבר לא. עד להודעה חדשה. כרגע אנחנו נמצאות במקום שידנו על העליונה, ותאמינו שבהרגשה הפנימית הרבה לא השתנה.. רק שהיא* מתחננת שנחזור.

אחח, כמה טובה הרגשת השליטה. 

 אז אנחנו כבר לא בבית, היא פתחה בעצמה את הדלת החוצה, ובמילא גם אנחנו מזמן כבר לא רוצות להישאר. אז אנחנו אצל אבא.

אנחנו ישנות בחדר של אחי, הוא גר עם אבא, אבל כרגע הוא לא יהיה שבועיים, הוא בבסיס. 

אבא הכין לנו סדינים, ושמיכת פוך שיהיה לנו חם..אוכל הוא אמר שאין לו כ"כ כי לא עשה קניות לאחרונה, אבל אמר שיעשה מחר.

אמרתי שזה בסדר, כל עוד אני נשארת פה..(חשבתי לעצמי שזה לא בסדר, עם תאבון בריא כמו שלי..) אבא הסביר לי הכל: איך מדליקים תנור, גז, דוד מים. (אם אתם שואלים את עצמכם איך לא ידעתי את כל זה בכלל.. שאולי זה נראה לכם טריוויאלי...זה כי  אנחנו הנסיכות של אבא, ונסיכות לא אמורות לעשות את כל זה, לכן הוא זה שמכין לנו אוכל כשאנחנו אצלו..) 

אבא הלך לעבודה, ואני הכנתי ארוחת צהריים די נחמדה(פיתות קצת שרופות, מים, ושניצלים מעט קרים, ככה זה כשהסו שף היא אחותי...).

 ובכן, כעת אני נסיכה קצת עצובה, מעט מלוכלכת ועם קצת יותר כאבי ראש- מטלות.

ועם זאת, אני מרגישה עצמאית. סוף סוף מישהו סומך עלי, מישהו נותן לי אחריות, מישהו מבין שאני בת 18 ולא ילדה בת 5(וכן, גם עכשיו אבא אמר לי לסגור את הדלת ולא לפתוח לזרים). 

הייתכן שעשינו את כל זה לבד? ייתכן גם ייתכן. 

לא שרפנו את הבית, לא השארנו צלחות מלוכלכות(למרות שאבא אמר שנשאיר, והוא כבר ינקה...אבל אני בחיים לא אשאיר לו צלחות מלוכלכות אחרי עבודה, להיא בחיים לא אנקה- כי היא לא מעריכה, אבא כן.), ובטח שלא שברנו במקרה אחת מהצלחות.. פתחתי וזכרתי לסגור את הדוד מים, השארנו את הבית יחסית נקי. 

אז למה אצלה אנחנו לא מסוגלות לדעתה לזה? כי היא שתלטנית וחסרת בטחון.   

לילה.

אני לא מסוגלת לישון כי אני יודעת שאבא אמור להגיע כל רגע מהעבודה, ואני לא רוצה לקום בבהלה מהפעמון בדלת.

אז נשארתי ערה לבואו. 

אני ואחותי לא מפסיקות לומר אחת לשנייה מה היינו עושות אם לא היה לנו זו את זו. 

היא נרדמה. 

 אבא הגיע.

הוא הביא מעדנים וגבינות לבוקר.

הנחתי את הראש על הכרית סוף סוף, אבא ליטף לי את הראש ואמר שהכל יהיה בסדר, שאני לא אדאג.

הנהנתי עם הראש לחיוב, חייכתי חצי חיוך, ועצמתי עיניים.    

אנחנו לא יודעות מה יהיה מחר, אבל אנחנו מקוות לטוב ביותר.

היא*- אמא