צטט: וארוס ( VAROSE ) 2009-10-14 06:38:12

זקופים ועשירים

 זקופי קומה ועשירים

בזמן האחרון אנחנו מדברים הרבה על "איך ליצור מציאות."
ומן הסתם, אחד הדברים שהכי מדברים עליהם, זה "איך לליצור מציאות של שפע."

אני רוצה לספר סיפור. סיפור שאבא שלי מספר לנו שוב ושוב.
זהו סיפור על ארץ הפרת והחידקל, ארץ נהרות גן העדן. עירק.
הוא מספר לי , שהכשהוא היה קטן, סבא שלי, היה החיט של המלך.
על כל חליפה שתפר למלך, הוא קיבל דינר. דינר אז, היה המון כסף, וכדי להמחיש לי, הוא חוזר ומספר, "שבשביל שני פילס, אפשר היה להזמין ארוחה כיד המלך."

סבא שלי אהב מאוד את סבתא שלי, וכך בפשטות גמורה, גרו אצלם בבית כל האחיות שלה עם בעליהם וילדיהם, ועוד כמה בני משפחה שגורלם לא שפר עליהם כל כך.
בנוסף, גרה איתם הכובסת, עם ארבעת ילדיה. עגלה מחצה למוות את בעלה בשוק, ומאז, היא שם.
כשהם ישבו לשולחן שלוש פעמים ביום, היו שם כמעט שלושים אנשים. כולם, סמוכים על שולחנו של סבא שלי, אוכלים ושותים ללא תמורה.
אבא שלי מספר, שסבא שלי היה אומר, ראשית לכל, לפני כולם, למזוג אוכל לאלמנה ולילדים. אחכ השאר.

כשעלו לארץ, לא לקחו עימם דבר, הכל נשאר שלם. שם.
הערבים, ישבו על יד הדלת כשבועיים לפני עזיבתם את הארץ, ממתינים לרשת את הבית, החנות, המפעל. הכל.
לפני שעזבו, סבא שלי יצא החוצה, והזמין את האיש מן הדלת אל הבית, ואמר לו : "תפדלו". (תתכבדו בבקשה.)
כשסבתא שלי הגיעה לארץ, באו אליה האנשים שרשמו אותה, ואמרו לה- "תני את הזהב שיש לך על ידייך, אנו נשמור עליו"...בתמימותה, וביושרה מסרה אותו.
הם "שמרו" עליו היטב, והיא לא זכתה לקבל חזרה את מה ששלה לעולם.

אני פגשתי את סבא וסבתא שלי בדירת שני חדרים קטנה מאוד בפרדס כץ. כלום מאותו עושר אגדי לא היה שם. כלום.
מטבח קטן, סלון פצפון, מעט רהיטים והרבה ציורים של דודים שלי על הקירות.
מעולם לא סיפרו לי על עושרם, משל, הווה הוא הווה. מה שיש, זה מה שיש.
הזכרונות שאבא שלי נשא עימו, הגעגועים לילדות, למחוזות של פעם, הם שחשפו בפנינו את הסיפור.

לפני כשבוע מצאתי תמונה שלהם. שניהם, זקופי קומה, באירוע משפחתי, בארץ ישראל. עניים, אותות החיים כבר ניכרים על פניהם, וזקופים.

באחד התיקשורים, התבקשתי לדבר על שפע. ומה שקיבלתי היה כי שפע, הוא אותו מקום, בו אתה יכול להזין אחרים. נקודה.

כשאתה מרגיש כל כך בשפע, שיש לך לההעניק ממה שיש לך, לדאוג לזולתך ולהשביח את סביבתך.
כשהעולם המערבי מעביר את מפעלי ההייטק שלו להודו ושאר ארצות פחות מפותחות, זהו אינו אקט של שפע. זהו אקט של חמדנות, רצון להרוויח יותר כסף לעצמי, על אותה עבודה.
כשאומרים לכם "דמיינו את ההגה של המכונית שאתם רוצים, את הבית שאתם רוצים, את ה... שאתם ...." – זה חסר. כל הדברים שעכשיו חסר לי, ואני מתאמץ להרגיש כאילו הם כבר כאן, כדי שעל עיקרון "דומה מושך דומה" (שהוא עיקרון אמיתי) יהיה לי עוד. לי.

כשהעולם  באיזורי העושר שלו יחלוק את מה שיש לו, כפי שסבא שלי חלק את הארוחות והבית, כל הזמן, בצניעות ומתוך מתן כבוד לאלו שפחות זכו, נהיה כולנו בשפע.
הקבלה מלמדת על "לחם בזיון" ומבקשת  ללמד נתינה.  למרות שזה נשמע דומה, הרי שיש כאן הדגש מסוים שמעצים את תחושת היש, את תחושת הביטחון הקיומי שלנו, וכמובן, את הקשר שלנו אל הבורא המשפיע את היש. יתרה מכך, הידע שעובר דרכי אומר שאין בכלל אקט כזה של "נתינה". אין משהו "שהוא שלי, שאני נותן לזולתי" או "מקבל" ממנו. כל מה שיש הוא מה שהווה. ומה שהווה זורם, עובר מכאן לשם, משם לכאן. לנו אין כלום שהוא "שלנו", ולכן, אין לנו מה "לתת". ל"נתינה" יכול להתלוות ניחוח רחוק ועדין, כמעט בלתי מורגש של עליונות.  כשאתה חולק משהו, אתה מרגיש שווה. כמו לבצוע לחם לשניים בין חברים.
כשאנחנו כל הזמן חושבים איך למשוך אל עצמנו עוד ועוד שפע, ועוד שפע, ועוד.... סופנו שלעולם איננו שבעים. אך אם אנו חווים את עצמנו, כמעיין חיים, כמקור הזנה לסביבתנו, ולא חשוב כמה יש לנו, ומה שיש לנו, הרי אנו עשירים מופלגים.

שבת שלום.