כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    בוש וויין

    2 תגובות   יום שני, 2/11/09, 21:43

    אזהרה: פוסט זה מכיל ספוילרים לסרט "האביר האפל"


    יותר משנה לאחר צאתו לאקרנים, התיישבתי לצפיה שניה ב"האביר האפל". בזמנו, כשכתבתי עליו ביקורת לעין הדג, הדגשתי במיוחד את היותו מותחן יעיל ומעקצץ. אני אמנם מחסידי טים ברטון שחושבים שפרשנות אמנותית גותית עושה יותר חסד עם הדמויות, מאשר מראה מציאותי מחוספס, אבל אין בכך להוריד מגדלות סרטו של כריסטופר נולאן. אפילו שההתרחשויות הדרמתיות כבר ידועות לי, מדובר בתסריט חכם שראוי להתמקם בין סרטיהם של היצ'קוק וקרוננברג בפנתאון של גדולי המתח וחקר ההתנהגות האנושית.

    דבר אחד בהחלט השתנה בצפיה חוזרת. פתאום ראיתי איך הסרט הוא חצי נבואה שהגשימה את עצמה וחצי מטאפורה (ספק מכוונת) על ארצות הברית שאחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. דובר רבות על כך שסרטים מבוססי קומיקס כמו "ספיידרמן" ו"300" מייצגים את מאבקו של העולם המערבי ובראשו אמריקה, כנגד האיום הגדול מהמזרח, בדמות מוסלמים קיצוניים וצפון קוריאה שעד היום, לא ממש ברור מה הקטע שלה. אז כן, ספיידרמן מכניס בכח את דגלי ארה"ב ומשפטים קיטשיים על חוסנו הרוחני של העם הניו יורקי. נכון גם שהספרטנים ב-300 מציגים עצמם כלוחמים בעד החופש לשעבד מבלי להשתעבד. בכל זאת, בשני המקרים אני חש שמדובר בתוספות שנכפו בידי פרשנים, או אפילו בידי היוצרים עצמם, כדי לצבור עוד כמה נקודות בקרב קוני הכרטיסים.

    האביר האפל שונה. הוא לא משתמש בסמלים וססמאות מוכרים, אלא שואב הכל מתוך המציאות בה הוא מתרחש. גותהם היא עיר מלאכותית שלהוציא בחירה תמוהה של ג'ואל שומאכר לשלב את פסל החרות ב"באטמן לנצח", יכולה להיות כל מטרופוליס מודרנית. ברטון העניק לה מראה גותי המשלב בכוונה סגנונות אדריכליים לא תואמים ומוטיבים מפלצתיים. נולאן עשה אותה יער בטון מכוער ומבולגן שאין בו אפילו פינה אחת של חן. שומאכר נסה לחקות סגנון של קומיקס, אלא שלרוע המזל, הוא בחר בסגנון של חוברת ההדרכה של דיסניוורלד במקום בבאטמן. המשותף לכל השלושה, הוא הנסיון לעצב את גותהם כעיר בדיונית. יש שעשו זאת על ידי הקצנת הביזאר של ערים אמיתיות ויש את נולאן שעשה זאת באמצעות העלמת כל אלמנט שהופך אותה ליותר ממרכז עסקים קר ועמוס. ברטון ושומאכר עוד שלבו אלמנטים שמזכירים את ניו יורק, אבל נולאן הפשיט את גותהם מסימני הכר שיכולים לקשור אותה דווקא לתפוח הגדול. האביר האפל מתנהל בעולם משלו ודווקא בו ניתן למצוא הקבלות מעניינות למציאות שלנו.

    כאשר התרסקו שני מטוסים לתוך מרכז הסחר העולמי, פלוס מטוס נוסף על הפנטגון ועוד אחד שלא הגיע ליעדו הרצחני, עלתה תחושה של פאניקה. לא רק בארצות הברית שררה התחושה הזו, אלא בעולם כולו. ארגון אל קאעידה הפך בן לילה מארגון אסלאמי קיצוני שרובנו לא שמעו עליו, ליצוג החד משמעי ביותר של רשע מאז גרמניה הנאצית. ששת אלפים אזרחים, ספק אם מישהו מהם הכיר אישית את אוסאמה בן לאדן, נרצחו בפעולת הטרור המפורסמת בהיסטוריה. המטרה לא הייתה סתם להרוג, אלא בעיקר לשדר לעולם מסר. בן לאדן ואנשיו הודיעו באופן רשמי שהמשחק מתחיל והם קובעים את החוקים. בחודשים שלאחר הפיגוע, כל מעטפה עם אבקה חשודה, כל מי שלא תלה דגל ארה"ב בפתח החנות, כל אדם שארץ לידתו נמצאת ימינה מרומניה, הקפיצו חשדות לפיגוע הגדול הבא. הוא לא הגיע, חרף איומים חוזרים ונשנים. אל קאעידה פגעו גם בלונדון, מדריד, ירדן, מצרים ואתרי תיירות ברחבי אסיה, אבל ארה"ב טרם חשה פיגוע נוסף בסדר גודל שכזה. במידה מסוימת, אסון כמו הוריקן קתרינה אפילו נראה כמו האפשרות הפחות גרועה מבין השתיים, מאחר ובניגוד לארגון טרור, נגד נזקי סופות אפשר להתגונן באופן ממוקד ולתקן בדיוק את הטעויות שהובילו לאסון האחרון. לא רק שאל קאעידה מנצל את גורם ההפתעה בכדי לפגוע, בכל יום יכול לקום ארגון נוסף שעבר לסוכנויות הביון מתחת לרדאר ולנסות להשיג את המטרה שאל קאעידה טרם השיג – סדר עולמי חדש בו מי שאנו מחשיבים כיום לחבר'ה הטובים סובלים ונטבחים בהמוניהם, בעוד רשעים עולזים.

    הג'וקר מהאביר האפל, כמו ארגון אל קאעידה, פועל לשינוי הסדר הקיים. הוא לא מונע מתוך נקמה אישית, או תאוות בצע, אלא מתוך יצר בלתי נשלט להרוס את מה שהחברה המערבית יצרה. הוא צובר כסף וקשרים עם המאפיה בסבלנות, עד שמגיע הזמן להכות. בבת אחת, הוא יוצא מהמעגל המצומצם של משפחות הפשע ומתחיל לפגוע באזרחי גותהם. לאחר שזעזע אותם וגרם להם להסתכל לשני הכיוונים לפני הירידה לכביש, הוא פונה למטרות הגדולות באמת. שופטת בכירה, מפקד המשטרה ואף ראש העיר, מסומנים בידי הג'וקר כמטרות. שוב, זו לא נקמה, אלא רצון להראות לתושבי גותהם שאיש אינו בטוח ושאם רק ירצה, יוכל הג'וקר להגיע לכל אחד ואחת מהם, לבתיהם ולילדיהם. זה רצח מתוך עקרון, הוא נועד לזעזע ולטרוף מחדש את הקלפים. הג'וקר מכנה את עצמו שליח של כאוס, אולם אין מאחוריו מפקד עליון. הכאוס, החומר ממנו נוצר העולם לדעת היוונים הקדומים, שלח את הג'וקר לברוא עולם חדש.

    שני אבירים מציעים עצמם כפתרון לבעיית הג'וקר. באטמן, האביר האפל, נוקט באלימות וזריעת אימה בקרב הפושעים. הוא שובר עצמות ומאיים להפיל ממגדלים, אך נמנע מהריגה כדי להבדיל עצמו מהרוצחים אותם הוא מנסה לעצור. כתופעת לואי, באטמן נאלץ לעטות מסכה ולהשתמש בשם בדוי בכדי לפעול בחסות האפלה. הוא בלש מבריק ויעיל יותר ממשטרת גותהם, אולם הגישה האלימה והמסתורית שלו מביאה גם את האזרחים החפים מפשע לפקפק בהיותו מלאך שומר. חלק מפחדים ממנו לא פחות מהג'וקר.

    מנגד, נמצא הארווי דנט, האביר הלבן. דנט הוא התובע הראשי של גותהם ומבקרה העיקרי של המשטרה. קריאותיו לחקירת שוטרים מושחתים נפלו לאורך השנים על אזניים ערלות והמחדל שנוצר סייע רבות בעלייתו של הג'וקר. כוחו האמיתי של הג'וקר נובע מיכולתו לחדור לכל מקום, דבר אשר היה נמנע לו המשטרה הייתה מתנהלת פחות בשיטת סמוך ויותר במניעה מוקדמת. כעת, מאוחר מדי והג'וקר כבר מטיל חתתו על העיר. גישתו של דנט במקרה הזה, היא משא ומתן. הוא מאמין שדרכו האלימה של באטמן תוביל למעגל אלימות בלתי פוסק ומציע עצמו לג'וקר, במטרה למשוך אותו לידי המשטרה. זה היה עובד על פושע ממוצע, אבל הג'וקר כבר התעלה לדרגת נבל-על ופועל לפי כללים שונים לחלוטין. הוא תופס את דנט ומביא להפיכתו מנציג הטוהר והתקוה לעתיד טוב יותר, לרוצח המאמין רק בנקמה ובמזל. גורלם של קורבנותיו נקבע בהטלת מטבע ולא בידי חשיבה הגיונית. האביר הלבן הופך לאנטון שיגור.

    יש לג'וקר טעות אחת חמורה שמביאה למפלתו. זו אותה טעות שגם ארגונים כמו אל קעאידה וחיזבאללה נוטים לעשות. הם מאמינים שעל ידי זריעת פחד ופגיעה בסמלי השלטון והעליונות המערבית, האנשים הפשוטים יהפכו לעדר ללא רועה ויתדרדרו לאחור במשעול האבולוציוני. הג'וקר ובן לאדן קיוו שניהם להביא למהומות ברחובות ולקבלתם כנביאי האמת היחידה, על ידי הצגת השקר שבשגרת החיים. בחודשים שלאחר ה-11 בספטמבר, היה חשש רציני שאזרחים שומרי חוק יחלו לפגוע במזיד בזרים ובבני מיעוטים מתוך אמונה שהם הגורם לכל הסבל. הפיגועים היו רק נקודת ההזנקה למה שאמור היה להפוך למרתון של משבר אמונה וגילוי אופיו הנבזי של האדם הממוצע. גם במציאות וגם בסרט, זה לא קרה. הג'וקר חשב שמישהו ירצח את המומחה לענייני באטמן כדי למנוע פיצוץ בית חולים. הוא חשב שהאנשים על אחת המעבורות יפוצצו את המעבורת השניה מתוך יצר השרדותי. בן לאדן חשב שפגיעה באייקונים מערביים יביא לאיבוד הקשר בין העם לשלטון ולהחלשות הממשל האמריקאי. לא כך היה ולא כך היה.

    ממשל בוש, זה שיצא למלחמות פנים אל פנים באפגניסטן ובאיראן, אכן נפל, אך לא בגלל בן לאדן. אם כבר, המלחמה שניצתה בין העולם המערבי לאסלאם הקיצוני, רק הביאה להתעלמות מפגמים אמיתיים מכיוון וושינגטון. הרפובליקנים הפסידו כי האמריקאים רצו שינוי גישה. הם רצו מישהו שידבר בגובה העיניים, יקח אחריות על טעויות ויבטיח לשפר את הכלכלה ורמת החיים האישית. נמאס להם מבאטמן, הם רצו את הארווי דנט. הם רצו את ברק אובאמה.

    בסוף הסרט, באטמן לוקח אחריות על פשעיו של הארווי דנט. הוא עושה זאת לטובת הכלל, מתוך אמונה שעדיף להציג מרדף מדומה של המשטרה בעקבות אדם חסר זהות, מאשר להכפיש את שמו  של מי שמסמל את התקוה. כפי שבאטמן מציין בעצמו, הוא הגיבור שגותהם ראויה לו, אבל הארווי דנט הוא הגיבור שהיא צריכה. ההנחה היא שחברה מפוחדת, המלקקת את פצעיה, זקוקה לאור מנחה שיצור את האשליה כאילו מספיק אמונה ונחישות יפתרו את כל הבעיות. באטמן מייצג את הבעיות, הוא נוצר מתוכן וכל קיומו תלוי בכך שהעולם התחתון ימשיך לספק לו תעסוקה. בלי המלחמה בפושעים שהמשטרה לא מצליחה לתפוס, באטמן חוזר להיות ברוס וויין, מליונר נהנתן וחסר חברים או משפחה. כשאמריקה בחרה את אובאמה לנשיא, היא הלכה שבי אחר נאומיו חוצבי הלהבות, חיוכו השרמנטי, הדיבורים על עתיד טוב יותר (במקום קמפיין ההפחדה הרפובליקני) ותחושת הסיפוק העצמי שבבחירת נשיא שחור, סמל לסובלנות. ככה אמריקה רוצה לראות את עצמה: חתיכה, אופטימית, סובלנית, בטוחה בעצמה, כובשת במובן החיובי. פרס נובל לשלום שהוענק לאובאמה לאחר פחות משנה בתפקיד, מראה שאמריקה פגעה בול. גם העולם הציני נופל בקסמיו של אובאמה דנט ותומך בדרכו להשכנת שקט בעולם. הבוז שספג בוש במשך שמונה שנות כהונתו, במיוחד מאז שפתח במלחמה חסרת צידוק מספק בעירק, יצרה התנגדות בעולם לדרכיו האלימות והישירות. הדמוקרטים דרשו ממנו לנקות את ממשלו משחיתויות ולקדם משא ומתן במזרח התיכון ועם צפון קוריאה. זה לא קרה ובוש הפך במהרה לאדם השנוא ביותר שהעולם המערבי נזקק לו. גם אלה שלא אהבו אותו ורצו לראות אותו מודח, ידעו שהם חייבים ארצות הברית חזקה שתעמוד נגד ציר הרשע.

    בכלל, הביטוי הזה "ציר הרשע" כאילו נלקח מסדרת קומיקס. אולי באמת ככה בוש ראה את העולם. יש טובים ויש רעים והוא האביר הכחול-אדום-לבן ששומר על האיזון. לא אכפת לו שדרכיו פחות מקובלות על התקשורת ושעיקר כוחו נובע מפחד ולא מתקוה, הוא האמין באמת ובתמים שהעולם זקוק למלחמה כמכת מנע למלחמה שהצד השני מתכנן להנחית עלינו. כמו באטמן, גם בוש עודד ריגול וחדירה לפרטיות במידה חסרת תקדים, מתוך ידיעה שזו הדרך למנוע פיגועים נוספים. באטמן נעזר בטלפונים הסלולריים בכדי לאתר את הג'וקר ולמנוע מארבים לשוטרים, בוש השתמש בהם ובאמצעי תקשורת נוספים בכדי להתחקות אחר תאי טרור. בשני המקרים, נמתחה ביקורת קשה כנגד הצעד, מתוך טענה שלאף אדם לא צריך להיות כל כך הרבה כח. כשבאטמן עושה את זה, אנחנו סולחים לו. זה רק סרט והאנשים החשופים למעקב נמצאים מהעבר השני של המסך. כשבוש עשה את זה, התחילו לעלות דימויים מ"1984".

    בוש לא הודח. גם בתור הנשיא אולי השנוא ביותר בתולדות ארה"ב, ציבור הבוחרים נתן לו יד חופשית בהמשך המלחמה והריגול שאת ממצאיהם שמר בסוד. הציבור אפשר לו להשלים שתי כהונות, המקסימום המותר, לפני שפרש מתוקף החוק. האביר האפל מציג מצב בו גותהם מאמינה שהארווי דנט יציל אותה, כאשר בפועל, באטמן עושה את העבודה המלוכלכת. גותהם לא רוצה לראות עצמה כעיר שאיש עטלף מסתורי, בעל עוצמה לא ידועה ומניעים לא ברורים, נוהג בה כשריף במערב הפרוע. גותהם רוצה להאמין שהאדם הנאור, שפותח בפני הציבור את כל הפרטים ומציע להעלות את השמש באמצע יום סוער, יהיה יעיל לפחות באותה מידה, אם לא יותר. גם אמריקה לא רוצה לראות עצמה כמי שמלחמות וחדירה לפרטיות יצילו אותה. מה שעבד לפני שישים וחמש שנה, מתקבל היום בתחושות הרבה יותר מעורבות. האם זה נחוץ? האם זו הדרך היחידה? האם הם לא פחות בני אדם מאיתנו? אם תשאלו את בן לאדן, הוא יטען שאותם כופרים מהמערב הם נציגי השטן עלי אדמות ויש להשמידם. צריך לזכור שבאטמן לא נאבק בראשי המאפיה המוכנים לעסקאות ולחילופי שבויים. הוא נאבק בג'וקר, שפוגע באחרים מתוקף קיומו. אובאמה, עם כל ההבטחות, יודע בעצמו שמשא ומתן ודרכי נועם יכולים לעבוד עם כוחות שפויים, כמו סוריה, ונצואלה, אפילו אירן וצפון קוריאה. כשזה מגיע לארגון כמו אל קאעידה שחייב את קיומו לעוני ולמלחמה, יתכן שאפילו הארווי דנט יצטרך ללבוש מסכת עטלף ולשבור עצמות בחסות החשכה. אל קאעידה לא מנצח מאותה סיבה שהג'וקר לא נצח, כי בני אדם הם יצורים מורכבים שמעדיפים את דרך החיים אליה התרגלו, מאשר לשחק לידי מי שמאיים עליה. ארצות הברית וגותהם לא הפכו לסדום ועמורה, הן פשוט מתבקשות לבחור מדי פעם איזה אביר יגן עליהן.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/11/09 14:42:

      לא ידעתי, תודה.

        10/11/09 00:52:

      אין לי מושג אם ידעת מזה או לא, אבל לאן תומפסון יש פודקאסט חדש (בעצם כבר לא כל כך) בו היא ועוד מישהו מתדיינים על ענייני אוסקר למינהם. ותיארתי לעצמי שזה יעניין אותך (במידה ולא ידעת מזה):

       

      http://blogs.indiewire.com/thompsononhollywood/2009/11/07/oscar_talk_episode_nine_oscar_hosts_jeff_bridges_animation/

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין