אוקיי, אז איך מתחילים בכלל?

נשמע לי קצת טיפשי לכתוב , היי אז אני ___ ואני שמחה לארח אתכם..

זה קצת כמו להתחיל עם מישהו, לא?

אז אתחיל ב"למה דווקא היום"...

כי היום זה היום הראשון של המשך החיים שלי. בגדול אתמול חתמתי את התואר הראשון שלי בקולנוע בהגשת עבודה סמינריונית.

די גררתי אותה, בסופו של דבר היה די כיף לכתוב אותה רק חבל שנראה לי שגילתי שלתואר הבא אצטרך כבר להיות נשואה לרופא כדי לקבל מרשמים חוזרים לריטלין.

סיבה נוספת היא זה שאני תמיד אומרת שאעשה את זה ולא עושה מאחר והיום היה רצוף בדברים שהבטחתי ולא קיימתי, בעיקר בגלל החורף שהתחיל די מוקדם השנה בגשם די כבד, אז זו ההבטחה שדורשת הכי פחות מאמץ, גופני לפחות.

כתבתי שהפוסט הזה יהיה בעיקר על קולנוע וטלוויזיה אבל באופן כללי,

לאחר שחשבתי לא מעט על מה להתמקד, אני חושבת שזה יהיה בלוג שיכלול את הקשקושים שלי אבל יחד עם הרבה המלצות לקולנוע ולטלווזיה,ואל דאגה אני לא מכוונת בהכרח דווקא לאיכותי ביותר, אני בעד גילטי פלז'ר וכל מיני טראש למיניהם לא מעט בכלל..

אך חוץ מזה אני מניחה שלא אצליח להתחמק מלא לכתוב על מוזיקה, ספרים, ספרים שרחל הזמינה, כלבים, כלבים שאין להם בית, כלבים שנמצא להם בית, וכלבים שיש להם בית מחסה אך מחפשים משפוחה.

אכתוב על אנגליה ותוכניותיי לחזור לממלכה....מאז שעליתי לארץ משם אני מתכננת לחזור ומאז צצו המון תירוצים.

ובעיקר אכתוב על מה שמעצבן אותי.

מה שמוביל אותי לאיך שבחרתי לכנות את הבלוג- קשקושי ביצים.

אז יש את הסיבה הברורה- אני הולכת לקשקש. והרבה. אם המדינה הייתה זוכה לנפט על החפירות שלי... הייתי באמת יכולה לשנות את העולם. או לפחות למצוא תרופה לאיזו מחלה, או לתרום לתנו לחיות לחיות ולזו שנלחמת לטובת הילדיםשל הפליטים שהולכים לגרש.. בקיצור אני מקשקשת..

ויש את הסיבה השניה.. שיטת הביצה המקושקשת נקרא לה, אני אמנם לא חובבת גדולה של שקשוקות, אך מתחת לחזות הורודה-שחורה שלי מסתתרת דמות שחווה רגשות אמביוולנטים חזקים כלפי הקפיטליזם... אכתוב הרבה על זה, על מקומי כעובדת הכי קטנה בתאגיד לא הכי גדול אבל כמעט הכי גדול שאפשרי יחסית ל"מוצר", ששומעת יותר מידי את התירוץ "ככה זה בתאגיד". 

לא אקרא לעצמי ממורמרת, אך מאוכזבת. מאוד. 

אז זהו שהחלטתי לא ללכת בגדול כמו בשיטת השקשוקה, אלא כל יום לעשות צעד קטן, כדי שאני אהיה בעולם מלא באהבה ואכפתיות.

ולמרות שאני חוטאת בלשון צינית לא מעט, לא הפעם חברים. הפעם אני כנה. אני סובלת מהאדישות הזו, שכל אחד בסביבה שלי לוקה בה, בגישה שאי אפשר לשנות כלום. ושעדיף לא לקחת ללב ופשוט לקחת את מה שיש, או סמים קלים.

אני מתנגדת לזה, (לא לקטע של הסמים), אני מאמינה שאפשר. פשוט בצעדים קטנים. מתוך אמונה גדולה שהאנרגיה שאזרים תמשיך הלאה, והבלוג הזה זה עוד דרך שלי להעביר את זה הלאה....

וכן, מותר לקחת ללב, זה עדיף מהריאות. אני בוכה המון, אני בוכה מפאקינג "גוסיפ גירל" או מהטופ מודל הבאה.

עד לפוסט הבא.... טה-טה!