כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חומרים

    מה שמצאתי על הגדר מה שמצאתי במגירה מה שמצאתי בשוק מה שמצאתי מתחת לשטיח וגם מה שאני בטוחה שהוא נמצא אבל לא יודעת איפה לחפש

    חורשת ירח ובית מצורעים

    49 תגובות   יום שני, 2/11/09, 23:03

    חורשת הירח. אורנים וסלעים.

    שטח בר כמעט פראי מעל מושבה גרמנית בואכה טלביה.

    בדרך לבית ספר בתחתית החורשה, דרך לא סלולה שקראנו לה דרך בורמה, הייתי עולה בכביש הקטן של המוזיאון לטבע ופונה שמאלה.

    מימין השתרעה החורשה- ידידותית למחצה כשהיו עוד ילדים מסביבי, מפחידה ונטושה כשאני הולכת ככה לבד לבית ספר ואין סביבי איש.

     

    משמאל מחנה סטון. מחנה בריטי נטוש. כל פעם שנעצנו צפרניים באדמה וחפרנו קצת מצאנו תחמושת.

    כדורים מלאים ותרמילים. רוני אמר שהם של טומיגאן ואנחנו האמנו לו.

     

    במקום שהיו צריפים או אוהלים, נותרו רק רצפות בטון, כמו קרחות אפורות באמצע השדה.

    בקצה עמדה וילה. אמרנו ביננו שפעם גרו שם הקצינים אבל שהיום גרות שם רוחות רפאים.

    אף אחד לא היה אמיץ דיו כדי לבדוק.

    לא העזנו להיכנס לא ביום ובטח שלא בלילה.

    פעם אחת התקרבנו לכניסה ושמענו קולות בפנים. ברחנו כמו כלבים עם זנב בין הרגליים.

     

    באמצע דרך בורמה עמד פילבוקס מימי הבריטים.

    מבנה גלילי ששמש לאבטחה בתקופת המנדאט.

    קראו לו ככה כי הוא נראה כמו קופסת כדורים גלילית.

    היו לו חרכי ירי וגגון כמו כובע סיני. 

     

    פעם הצצנו פנימה, הכל היה מלא חרא ומצחין אבל בכל זאת טיפסנו במדרגות ברזל לקומה השניה שלו והישקפנו על מחנה סטון מלמעלה.

     

    ככה זה היה, לא נדרש הרבה כדי שנדמיין את עצמנו יורים ברובה ארוך דרך החרכים. 

     

    אז, כשהייתי קטנה, הדמיון החליף את הטלויזיה.

     

    יום אחד כשאני ועדנה היינו בדרך לבית ספר, יצא מהפילבוקס איש אחד וכשעברנו לידו הוציא את הבולבול שלו וקרא לנו.

    ברחנו בריצת אמוק מתפוצצות מצחוק מרוב פחד ומבוכה.

     

    חורשת הירח.

    בקצה אחד התחבא  מאחורי שער ברזל, מתחם מסתורי שהפחיד אותנו עד מוות- 

    בית חולים למצורעים "ישו הילפה" "עזרת ישו" שקראו לו גם בית חולים על שם הנסן, זה שמצא את התרופה למחלה.

     

    היתה לו גדר אבן גבוהה מכוסה חזזית והבניין עצמו התנשא מעל החומה.

    לא ראינו שם אף פעם אף אחד אבל פחדנו להתקרב ואפילו בחומה פחדנו לגעת כדי שלא נדבק בצרעת ושלא יפול לנו האף.

     

    היום אני יודעת שהמבנה היפיפה שבנה קונרד שיק האדריכל המפורסם היה אז כמעט נטוש.

    צרעת כבר היתה מחלה שנמצא לה טיפול, ולבית החולים הגיעו חולים ספורים לטיפולי יום. שום סימן חיצוני למחלה לא ניכר עליהם ובכלל מסתבר שלרוב האוכלוסיה יש חיסון טבעי נגד צרעת ושממש קשה להידבק בה.

     

    חורשת הירח עצמה נשתלה על ידי בוני בית החולים וכשלא היה מקום לצוות נבנה עבורם"ארמון" עם בריכה בלב החורשה.

    מהארמון שרדו גל אבנים ובריכה מצופה טיח כחול מלאה אבנים ופסולת.

    היינו עומדים וזורקים אבנים לתוך הבריכה, מנסים לנחש מי גר בבית ההרוס.

     

    בלילות היינו עושים מדורה בחורשה. פורשים שמיכות ומנסים להסתיר את השיניים הנוקשות מקור או מפחד.

    אחרי הגדר של בית החולים הכביש עלה למעלה לכוון תאטרון ירושלים ומשם ימינה לגן השושנים ובית חולים למשוגעים של טלביה.

     

    לא היה הרבה מה לעשות בגן משום שלא היו שם נדנדות או כל מיני דברים שמעסיקים ילדים בדרך כלל. סתם גינה מלאה שיחי שושנים בכמה מפלסים, מוקפת גדר ושער ברזל מסורג. צופה מלמעלה על מושבה גרמנית.

    אהבנו ללכת לשם בעיקר כדי לתצפת על בית החולים למשוגעים בתקווה שנראה איזה משוגע.

     

    משם הדרך ירדה למטה לשדה מול משכנות שאננים.

    בבקתת פח באמצע השדה היה דיר של עיזים והכל מסביב היה מלא כלניות ורקפות בחורף, שקטפנו בלי חשבון כי עדיין לא היתה החברה להגנת הטבע.

    היו גם סתווניות ורודות וכרכומים לבנים בסוף הסתיו, נוריות ודם המכבים וגם מרבדים של פרגים לקראת האביב.

     

    עם ידיים מלאות כלניות אדומות ושאר ביזה, הייתי חוזרת רגועה ושלווה ממסע המסתורין דרך עמק רפאים- הביתה.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (49)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/6/17 23:25:

      צטט: הבת של אדם 2009-11-14 11:21:09


      שיוואווו...איזה יופי של טיול ילדות...

      את כותבת מדהים, מספרת מדהים ומרגישה ממש שלקחת אותי לשם..

      בתור אחת שגדלה בעיר...בשכונת מצוקה שאסור היה לנו אפילו לרדת לשחק למטה

      מסכנות נרקומנים ושיכורים...כולי התפעמות מזכרונות ילדות שכאלה...(:

      תודה(:

       

      אבנר, אם אתה מספר על עצמך, היית ילד מאוד רע... :)

        23/6/17 23:22:
      שלום אנידין. באיחור של שמונה שנים, אני מוצא פה את הפוסט שלך ונזכר בעזרתו במחוזות ילדותי - קטמון הישנה של שנות ה-60. אז ראשית, אני מקווה ששלומך טוב. שנית, לרגע קט חלפה בראשי המחשבה שאת שפרה הורן, שגם כתבה על האזור, בין היתר בסיפרה "מחול העקרבים". זאת, היות ואת מתאת את האיזור ואת האירעים שחווית בכשרון כה רב, שלרגע דימיינתי שאת היא שפרה... אבל, כשאת כותבת שאת הולכת לבית הספר ב"דרך בורמה" שלך (הלא הוא רחוב גדליה אלון של ימינו) ואת כותבת שלשמאלך מחנה סטון (היכן שהיום בית חינוך תיכון) - ברור לי שלא גרת בכ"ט בנובמבר, היכן ששיפרה התגורה (כמה בתים ממני, באותם ימים)... תשמעי, יש לך בהחלט כשרון כתיבה נדיר, ואם טרם עשית איתו משהו - מוטב מאוחר מאשר אף פעם.... ותודה על כל הניחוחות, גם הלא טובים, שהזכרת לי מאותו איזור בשנות ה-60. תודה.
        20/5/11 14:02:
      חוויות ילדות בכל שכונה של פעם.. היו דברים דומים.. היום הכל אותו דבר...מונח על הקלידים.. חוויות של ילדים בנויים בתוך מצגת וכשאני על זה חושבת דמעה לי..נעצבת..:)
        14/5/11 12:08:

      צטט: AVNER STRAUSS 2011-05-14 12:07:18

      צטט: AVNER STRAUSS 2009-11-03 20:48:53

      הפוסט הזה ידרוש התייחסות אישית מיוחדת מעורר ופורט על אלף מיתרים

      ----------

      במקום ההוא  

       

      " לקחתי אותה לשדה המשוגעים

      לשם לוקחים את הנשים

      שם הנוף מאלף את העצים לגעת

      בשמיים

      שם לוחץ את עגבותיהן אל סלע

      עד שהן בוכות לירח

      שומעות אותו שר....

       

       

      שם הזמן מנגן עלי סימני ירח

      ושמש צובעת באורא בהיר מחשמל......

       

      ,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, שם מתערב קולו של הירח בקולו של הזמן

      ועם פריחת הירח בבאר הנחמות משתקפת דמותן

       

       

      ----------- שם אחיות הרחמים

      מוליכות ידיהן

      על גופי

      והעצים נוגעים בירח."

       

      א . ש.

      שבתי לכאן מאוד יפה כתבת, ותירת תחושות דומות לאלה שיו לי אז כשכן .

      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=20376&blogID=295

       

        14/11/09 11:21:


      שיוואווו...איזה יופי של טיול ילדות...

      את כותבת מדהים, מספרת מדהים ומרגישה ממש שלקחת אותי לשם..

      בתור אחת שגדלה בעיר...בשכונת מצוקה שאסור היה לנו אפילו לרדת לשחק למטה

      מסכנות נרקומנים ושיכורים...כולי התפעמות מזכרונות ילדות שכאלה...(:

      תודה(:

        7/11/09 22:02:


      אני מניחה שלרובנו מהדור של לפני הטלויזיה והמחשב יש זכרונות ילדות מהסוג הזה

      אבל למעטים יש את הכשרון הנפלא שלך לספר אותם בצורה חיה כל כך, מלווים בניחוחות

      (או סירחונות) הימים ההם.

      אני זוכרת היטב את הריצה המטורפת שהייתי דופקת כל יום מהבית שלנו בפאתי היער לבית הספר היסודי

      שבכפר, מסתכלת כל הזמן מאחוריי לראות אם ההוא, הרוצח הסידרתי שמחפשים אותו כבר 15 שנה, רודף אחריי

      וכל שקית  זרוקה ביער העלתה בי אימה שמא מוחבאים בה חלקי גופות הילדים שרצח וניסר לחתיכות.

      אוף איך שאני מתגעגעת לימים ההםצוחק

        

        7/11/09 13:49:

      אין כמו זכרונות ילדות..

      שרי

      מה אגיד? אני חושבת שיש לך סייסמוגרף בגוף.

      חייב! 

        6/11/09 15:54:

      צטט: אנידין 2009-11-03 12:03:44

      צטט: eastern oak 2009-11-02 23:38:14

      איך שאת מספרת סיפור, עיניים, ואילו סיפורים שווים יש לך. מתי יוצאים לא"ש לילה?

       

       

      יוצא סיור מודרך חוויתי בקרוב ( :

      אני אחראי על הפירוטכניקה

      אמיר

       

        6/11/09 09:29:

      אני מבין שהפוסט הבא

      הוא סיאנס

      חחחח

      אמיר

      סליחה אבל הרי אילת שיכרו אותי

        4/11/09 16:25:

      צטט: אנידין 2009-11-03 20:34:25

      צטט: עדית... 2009-11-03 20:21:06


      הלכתי שם לפני כמה ימים, מסלול קבוע, דרך כ"ט בנובמבר לתוך חורשת הירח, לכל אורכה ועד החומה, לעבור את הכביש התלול מתחת לבית החולים למצורעים. להצמיד את האף לשער הברזל. לרדת לכיוון מוזיאון הטבע. בצד השני של הרחוב הצר הזה היה הגן שלי, גן חובה. לפני כמה חודשים נכנסתי לשם עם מצלמה, הבניין נטוש לגמרי, בחצר צעצועים שבורים ומחסן נעול. וכתובת בערבית מעל המרפסת הפתוחה.

      ובחיי שהכול נראה שם אותו הדבר.

      וזה כל כך מרגיע.

      באותה הזדמנות נכנסתי גם לחצר של מוזיאון הטבע, את יודעת שיש שם פסל ענק של דינוזאור? מאחורי השיחים.... כשהייתי בת 12 שלחו אותי לקיטנת טבע שם, ובאחת ההפסקות טיפסתי לתוך החממה ונחתכתי מזכוכית באחד החלונות... הייתי מאוד גאה בארבעה התפרים שעל הברך שלי.

      ועדיין אני גאה בהם!

      שווה מסע לירושלים, לא?

       

       מה? היית בגן פנינה? ( :

      וכן, אני מכירה את הדינוזאור בחצר של מוזיאון לטבע. את זוכרת שהיתה שם בריכת דגים ופינת חי עם קופים?

      והלב הענקי הזה מגומי ורוד שרואים דרך החלונות את החדרים והעליות?

      והכוורת עם הדבורים?

      ומסעות הצפורים על לוח עם מנורות קטנות שכמעט אפאחת לא עבדה? 

      אני מוכרחה להגיד שעכשיו ממש נעתקה לי הנשימה.

      כי הלב הוורוד הגדול ההוא, עם החלונות להצצה מכל הכיוונים - לא חשבתי עליו אולי מאז שהייתי בת 12. בכלל לא ידעתי שהוא שמור לי באיזה מגרה זיכרונית רחוקה.

      תראי מה זה.

      והקופים - גם. והכוורות - גם.

      הציפורים?  המנורות? לא זוכרת.....

      והגן, אני צריכה לשאול את אימאשלי, לא בטוחה שקראו לה פנינה, אבל - אולי?

      במחשבה נוספת - אולי היינו באותו הגן....

       

        4/11/09 16:21:


      אני אוהב את סיפורי הילדות האלו

       

       

        3/11/09 21:57:

      צטט: Avner Strauss 2009-11-03 20:48:53

      הפוסט הזה ידרוש התייחסות אישית מיוחדת מעורר ופורט על אלף מיתרים

      ----------

      במקום ההוא  

       

      " לקחתי אותה לשדה המשוגעים

      לשם לוקחים את הנשים

      שם הנוף מאלף את העצים לגעת

      בשמיים

      שם לוחץ את עגבותיהן אל סלע

      עד שהן בוכות לירח

      שומעות אותו שר....

       

       

      שם הזמן מנגן עלי סימני ירח

      ושמש צובעת באורא בהיר מחשמל......

       

      ,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, שם מתערב קולו של הירח בקולו של הזמן

      ועם פריחת הירח בבאר הנחמות משתקפת דמותן

       

       

      ----------- שם אחיות הרחמים

      מוליכות ידיהן

      על גופי

      והעצים נוגעים בירח."

       

      א . ש.

       

       איזה יופי אבנר. ידעתי.

        3/11/09 21:56:

      אנשים.

      כבר מזמן גיליתי שהגולה התל אביבית מכילה יותר ירושלמים מתל אביבים נייטיבס. ממש כייף לי לקרוא את התגובות שלכם, גם אלו שלא גדלו בירושלים אבל שהמילים החזירו אותם למחוזות מיסתורין של ילדותם.

      לגדול שם, בשכונה ההיא, בעמק רפאים זו היתה ממש זכות. אני חושבת שגם בזמן ההוא. הכל מסביב היה הרבה פחות מבוית פחות אורבני. אני זוכרת שתהיתי לאן הולכים התל אביבים לקטוף פרחים, אין להם שדות, המסכנים.

      עמק רפאים. הבתים עם התקרות שבחושך לא רואים אותם. בורות המים והחצרות הפתלתולות שמסביב.

      פעמוני הכנסיות והמנזרים. השקיעות הסגולות על עמק המצלבה.

      להיות ירושלמי זה לא כתובת - זה מצב נפשי- אולי בגלל זה לה ניניה מקבלת צמרמורת מהמילים שלי. לכן גם אם עוזבים אותה,היא תמיד נשארת בפנים.

      כשאני עולה לירושלים, נפתחת לי מין דלת בנשמה. ימים אחר כך אני משננת לעצמי: אל תסגרי את הדלת, אל תסגרי את הדלת. 

        3/11/09 20:51:

      לא מכירה טוב את ירושלים

      אבל הרגשתי היטב  את ירושלים

      שבתוכך, בזמנים שללא היתה טלויזיה

      היה דמיון...

      כיף ומלמד לקרוא

      קראת במקרה את האי של סופיה

      על אי המצורעים ביוון?

        3/11/09 20:48:

      הפוסט הזה ידרוש התייחסות אישית מיוחדת מעורר ופורט על אלף מיתרים

      ----------

      במקום ההוא  

       

      " לקחתי אותה לשדה המשוגעים

      לשם לוקחים את הנשים

      שם הנוף מאלף את העצים לגעת

      בשמיים

      שם לוחץ את עגבותיהן אל סלע

      עד שהן בוכות לירח

      שומעות אותו שר....

       

       

      שם הזמן מנגן עלי סימני ירח

      ושמש צובעת באורא בהיר מחשמל......

       

      ,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, שם מתערב קולו של הירח בקולו של הזמן

      ועם פריחת הירח בבאר הנחמות משתקפת דמותן

       

       

      ----------- שם אחיות הרחמים

      מוליכות ידיהן

      על גופי

      והעצים נוגעים בירח."

       

      א . ש.

        3/11/09 20:34:

      צטט: עדית... 2009-11-03 20:21:06


      הלכתי שם לפני כמה ימים, מסלול קבוע, דרך כ"ט בנובמבר לתוך חורשת הירח, לכל אורכה ועד החומה, לעבור את הכביש התלול מתחת לבית החולים למצורעים. להצמיד את האף לשער הברזל. לרדת לכיוון מוזיאון הטבע. בצד השני של הרחוב הצר הזה היה הגן שלי, גן חובה. לפני כמה חודשים נכנסתי לשם עם מצלמה, הבניין נטוש לגמרי, בחצר צעצועים שבורים ומחסן נעול. וכתובת בערבית מעל המרפסת הפתוחה.

      ובחיי שהכול נראה שם אותו הדבר.

      וזה כל כך מרגיע.

      באותה הזדמנות נכנסתי גם לחצר של מוזיאון הטבע, את יודעת שיש שם פסל ענק של דינוזאור? מאחורי השיחים.... כשהייתי בת 12 שלחו אותי לקיטנת טבע שם, ובאחת ההפסקות טיפסתי לתוך החממה ונחתכתי מזכוכית באחד החלונות... הייתי מאוד גאה בארבעה התפרים שעל הברך שלי.

      ועדיין אני גאה בהם!

      שווה מסע לירושלים, לא?

       

       מה? היית בגן פנינה? ( :

      וכן, אני מכירה את הדינוזאור בחצר של מוזיאון לטבע. את זוכרת שהיתה שם בריכת דגים ופינת חי עם קופים?

      והלב הענקי הזה מגומי ורוד שרואים דרך החלונות את החדרים והעליות?

      והכוורת עם הדבורים?

      ומסעות הצפורים על לוח עם מנורות קטנות שכמעט אפאחת לא עבדה? 

        3/11/09 20:21:


      הלכתי שם לפני כמה ימים, מסלול קבוע, דרך כ"ט בנובמבר לתוך חורשת הירח, לכל אורכה ועד החומה, לעבור את הכביש התלול מתחת לבית החולים למצורעים. להצמיד את האף לשער הברזל. לרדת לכיוון מוזיאון הטבע. בצד השני של הרחוב הצר הזה היה הגן שלי, גן חובה. לפני כמה חודשים נכנסתי לשם עם מצלמה, הבניין נטוש לגמרי, בחצר צעצועים שבורים ומחסן נעול. וכתובת בערבית מעל המרפסת הפתוחה.

      ובחיי שהכול נראה שם אותו הדבר.

      וזה כל כך מרגיע.

      באותה הזדמנות נכנסתי גם לחצר של מוזיאון הטבע, את יודעת שיש שם פסל ענק של דינוזאור? מאחורי השיחים.... כשהייתי בת 12 שלחו אותי לקיטנת טבע שם, ובאחת ההפסקות טיפסתי לתוך החממה ונחתכתי מזכוכית באחד החלונות... הייתי מאוד גאה בארבעה התפרים שעל הברך שלי.

      ועדיין אני גאה בהם!

      שווה מסע לירושלים, לא?

        3/11/09 20:07:


      איזה זכרונות נפלאים של נופים ריחות וילדות

      תיארת מקסים וחי כמו הכול קורה ,הרגע ועכשיו!

        3/11/09 20:05:

      ועדית ודאי לא תזכור אותי, אבל גם היא הייתה שם ברקע חוויות ילדותי בעין כרם :)
        3/11/09 20:02:


      הלכתי שם לפני כמה ימים, מסלול קבוע, דרך כ"ט בנובמבר לתוך חורשת הירח, לכל אורכה ועד החומה, לעבור את הכביש התלול מתחת לבית החולים למצורעים. להצמיד את האף לשער הברזל. לרדת לכיוון מוזיאון הטבע. בצד השני של הרחוב הצר הזה היה הגן שלי, גן חובה. לפני כמה חודשים נכנסתי לשם עם מצלמה, הבניין נטוש לגמרי, בחצר צעצועים שבורים ומחסן נעול. וכתובת בערבית מעל המרפסת הפתוחה.

      ובחיי שהכול נראה שם אותו הדבר.

      וזה כל כך מרגיע.

      באותה הזדמנות נכנסתי גם לחצר של מוזיאון הטבע, את יודעת שיש שם פסל ענק של דינוזאור? מאחורי השיחים.... כשהייתי בת 12 שלחו אותי לקיטנת טבע שם, ובאחת ההפסקות טיפסתי לתוך החממה ונחתכתי מזכוכית באחד החלונות... הייתי מאוד גאה בארבעה התפרים שעל הברך שלי.

      ועדיין אני גאה בהם!

      שווה מסע לירושלים, לא?

        3/11/09 18:44:

      לקחת אותי חזרה לפתח תקווה של ילדותי. גם שם היתה חורשה עם בית בודד שם גרה רוחול ואחותה, ניצולות שואה שבעיניינו, הילדים היו מכשפות של ממש,

       

        3/11/09 17:37:
      תודה, כרגיל כף לנדוד איתך למקומות וזמנים אחרים
        3/11/09 13:45:

      צטט: אנידין 2009-11-03 11:20:36

      צטט: אלמה מאהלר 2009-11-02 23:13:03


      מקסים.

      הזכרת לי גם זכרונות ילדות מתרוצצים והרפתקניים משלי, בעיר שלי.

      וגם בעיר שלך, בעיקר באיזור עין כרם, עם כלניות וחרציות.

      את המשוגעים שמרתי לבגרותי.

      נהניתי לקרוא כרגיל, גוסטל יקרה.

       

       

      עכשיו אני חייבת לדעת על המשוגעים ( :

      אני פסיכולוגית יקירתי (לפחות אהיה כזו אחרי שאסיים את התזה וכל הכרוך בעניין),

      ומשוגעת לא קטנה בפני עצמי :)

       

        3/11/09 12:16:

      צטט: yamragua 2009-11-03 00:01:05

       שלום לעדי,


      למשך כמה דקות

      ריחפתי אל תוך זיכרונות ילדות..

      כתבת נהדר..

      חיוך

      חיוך גדול

      ערב טוב

       

       

       יופי שנהנת אוהד ( :

       

        3/11/09 12:15:

      צטט: ירמי עמיר 2009-11-02 23:52:16


      ואני נזכרתי ב"בית של המכשפה", שעברנו לידו תמיד בדרך מבית הספר הביתה ברמת גן. אצלך הנוף יותר יפה.

       

       

      ככה זה. בנופים ירושלים לוקחת בגדול
        3/11/09 12:14:

      צטט: shai.h 2009-11-02 23:47:08

      איזה יופי כתבת. אני נזכר ברחוב פינסקר הזה של טלביה שאני חושב שבו היה בית המצורעים והצומת המשולשת של פינסקר והעיקול של תיאטרון ירושלים ובית התה של יאן והתצפית על עמק רפאים. מדהים ששם נולדת

       

       

      בית התה של יאן היה קודם בעין כרם ליד מעיין מרים באחד המקומות הכי יפים בירושלים. יין חם, זה היה הגימיק. ההשתכרות הראשונה שלי. אחר כך הוא עבר לתאטרון ירושלים ובאורח פלא הוא הצליח לשמור על האוירה המסמורטטת שלו גם במבנה הבטוני העצום.
        3/11/09 12:12:

      צטט: la nina 2009-11-02 23:47:02

      יא אללה, עשית לי צמרמורת. הייתי שם. מכירה את המקומות. כמה שזה מדהים שמשהו שמתקיים רק אצלי בזיכרון ואין אפילו עם מי לדבר עליו, פתאום מתעורר לחיים אצל מישהו אחר.

       

       

      בבקשה. עכשיו את מבינה למה אנשים מחפשים מכרים ושוקעים בהעלאת רוחות מהעבר ( :
        3/11/09 12:09:

      צטט: de-gun 2009-11-02 23:44:12

      | זכרונות ילדות מקסימים.

      | שנים רבות אח"כ בתור סטודנט

      | כשהייתי עובר שם מידי פעם

      | ומנסה להציץ לבית המצורעים

      | (השער היה סגור תמיד משום מה)

      | מתוך איזה פחד פרימיטיבי

      | הייתי נזהר שלא לגעת בחומה או בשער...

      :)

      |

       הגינה שופצה, כך קראתי. יש שם מגוון גדול של צמחי ארץ ישראל שבזמנו החולים גיננו.

      השקו את הגינה במים שנאגרו בבורות.

      חפש בגוגל, יש תמונות מדהימות שצילם מישהוא בתקופה שהמבנה היה נטוש. 

       

        3/11/09 12:03:

      צטט: eastern oak 2009-11-02 23:38:14

      איך שאת מספרת סיפור, עיניים, ואילו סיפורים שווים יש לך. מתי יוצאים לא"ש לילה?

       

       

      יוצא סיור מודרך חוויתי בקרוב ( :
        3/11/09 11:43:

      מכונת הזמן של דידי.

      הזכרת לי שבילדותי היה בית שנמנענו לעבור שם, גרה שם מכשפה!

       

       

        3/11/09 11:33:

      מכונת זמן משובחת יש לך

       

      ( כמה ירושלמים יש פה...

      צרפי אותי לרשימה) (:

        3/11/09 11:28:

      אם הייתי יכול לבחור היכן הייתי רוצה למקם את ילדותי הייתי בוחר בקיבוץ או בירושלים...

       

      זכרונותייך וכתיבתך מחזקים את ההרהור הזה...

        3/11/09 11:21:

      צטט: אברהם אפריאט 2009-11-02 23:14:29

      נוף ילדותי ועמוק בליבי...עדיין גם עכשיו

      רחוב כ"ט בנובמר...

      אברהם. 

       

       

      הבצפר שלי היה בכט בנובמבר, בית חינוך...( :
        3/11/09 11:20:

      צטט: אלמה מאהלר 2009-11-02 23:13:03


      מקסים.

      הזכרת לי גם זכרונות ילדות מתרוצצים והרפתקניים משלי, בעיר שלי.

      וגם בעיר שלך, בעיקר באיזור עין כרם, עם כלניות וחרציות.

      את המשוגעים שמרתי לבגרותי.

      נהניתי לקרוא כרגיל, גוסטל יקרה.

       

       

      עכשיו אני חייבת לדעת על המשוגעים ( :
        3/11/09 08:20:

      תמיד אהבתי ירושלמים,הם אחרים.

      יש בהם איזו איכות חמקמקה,

      שקשה להגדיר, אבל קל לזהות מי ירושלמי במקור.

      (לפחות לי).

      אני אפילו קצת מקנאה במי שגדל שם.

        3/11/09 08:12:

      דין דין בכל יום וכמה פעמים ביום שאני חולפת על פני המקום

      אזכר בסיפורך על מה שהיה ומה שנותר.

      ועל ילדותי שלי בחורשת הירח, אוספת חלזונות וכל מיני חרקים

      צדה פרפרים ומחבקת את העצים

      והחיים היו מחוייכים ומבטיחים

        3/11/09 04:28:


      טוב, אמרו כאן כל כך הרבה מילים קולעות,

      שנותר לי לחייך, בהנאה.

      ומלבד הנוסטלגיה, כאילו התחדשתי בפינות ירושלמיות

      שהאף שנולדתי וגדלתי בה, נגלו לי רק מאוחר יותר, בשל הריחוק הפיזי.

      יופי של צילומים, בנוסף, עדי.

      ול- לה-נינה: ניסוח מעניין ונוגע.

       

        3/11/09 04:15:


      צעדתי בשבילים הללו,

       

       

      עכשיו,

      פעם נוספת,

      בזכותך...

        3/11/09 01:46:

      צטט: la nina 2009-11-02 23:47:02

      יא אללה, עשית לי צמרמורת. הייתי שם. מכירה את המקומות. כמה שזה מדהים שמשהו שמתקיים רק אצלי בזיכרון ואין אפילו עם מי לדבר עליו, פתאום מתעורר לחיים אצל מישהו אחר.

      | צודקת.

      | מחשבה יפה.

      | באמת מדהים.

      |

        3/11/09 01:00:


      הייתי חוזרת רגועה ושלווה ממסע המסתורין דרך עמק רפאים- הביתה.

      הסיומת של הפוסט עושה אותה משהו אחר לגמרי...

      הבייתה דרך עמק רפאים...

      באמת שם די מטורף לרחוב...ממש לא ברוח התקופה,מעניין  על סמך איזה הקשר היסטורי נקבע השם הזה...

      אני ממלמל לעצמי עדידי.. "דרך עמק רפאים-הבייתה"(:

        3/11/09 00:01:

       שלום לעדי,


      למשך כמה דקות

      ריחפתי אל תוך זיכרונות ילדות..

      כתבת נהדר..

      חיוך

      חיוך גדול

      ערב טוב

       

       


      ואני נזכרתי ב"בית של המכשפה", שעברנו לידו תמיד בדרך מבית הספר הביתה ברמת גן. אצלך הנוף יותר יפה.
        2/11/09 23:47:
      איזה יופי כתבת. אני נזכר ברחוב פינסקר הזה של טלביה שאני חושב שבו היה בית המצורעים והצומת המשולשת של פינסקר והעיקול של תיאטרון ירושלים ובית התה של יאן והתצפית על עמק רפאים. מדהים ששם נולדת
        2/11/09 23:47:

      יא אללה, עשית לי צמרמורת. הייתי שם. מכירה את המקומות. כמה שזה מדהים שמשהו שמתקיים רק אצלי בזיכרון ואין אפילו עם מי לדבר עליו, פתאום מתעורר לחיים אצל מישהו אחר.

        2/11/09 23:44:

      | זכרונות ילדות מקסימים.

      | שנים רבות אח"כ בתור סטודנט

      | כשהייתי עובר שם מידי פעם

      | ומנסה להציץ לבית המצורעים

      | (השער היה סגור תמיד משום מה)

      | מתוך איזה פחד פרימיטיבי

      | הייתי נזהר שלא לגעת בחומה או בשער...

      :)

      |

        2/11/09 23:38:
      איך שאת מספרת סיפור, עיניים, ואילו סיפורים שווים יש לך. מתי יוצאים לא"ש לילה?
        2/11/09 23:14:

      נוף ילדותי ועמוק בליבי...עדיין גם עכשיו

      רחוב כ"ט בנובמר...

      אברהם. 

        2/11/09 23:13:


      מקסים.

      הזכרת לי גם זכרונות ילדות מתרוצצים והרפתקניים משלי, בעיר שלי.

      וגם בעיר שלך, בעיקר באיזור עין כרם, עם כלניות וחרציות.

      את המשוגעים שמרתי לבגרותי.

      נהניתי לקרוא כרגיל, גוסטל יקרה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אנידין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין