| בימים אלה מתקיים בשוק ההון הישראלי מפגש צמרת בין החלום לשברו, או בין הבועה לנתזיה. בשעה שבחלק אחד של הסיטי עמלים נציגי בעלי שליטה ומשקיעים מוסדיים על הסדרי חוב (צים, אפריקה ישראל), נפגשים לא רחוק משם נציגים של בעלי שליטה ומשקיעים מוסדיים לרכישות ממונפות חדשות (פרטנר, בזק). אלא שלמעשה לא מדובר באמת במפגש. למרות שניתן למצוא פחות או יותר את אותם גופים מוסדיים בשני סוגי האירועים, צירוף המקרים אינו מעורר הרבה הדים. נראה שהכל שכחו שרק לפני שנתיים, לבייב והאחים עופר נראו כמו לווים לא פחות ובעצם יותר מכובדים מכוכבי השעה בן דב ואלוביץ'. עוד לא תם המשבר, ובמקום ה"טייקונים" שהכזיבו קמים חדשים. במשחק הזה לא הפראיירים מתחלפים אלא דווקא אלה שמנצלים אותם. הפראיירים, שזה אנחנו (כלומר אלה מאיתנו ששפר מזלם ויש להם חסכונות פנסיוניים), דווקא נשארים במקום. וזה לא קורה מפני שאנחנו טפשים, או מפני שהמשקיעים המוסדיים לא רוצים להרוויח, או מפני שהטייקונים רעים. זה קורה מפני שאלה כללי המשחק. בשנה האחרונה, בעוד המשבר עושה שמות בכלכלות העולם, המשיך הכסף לזרום אל קרנות הפנסיה, ביטוחי המנהלים וקופות הגמל. הגופים הללו חייבים לעשות משהו עם הכסף הזה, והם משקיעים אותו באיגרות חוב. אמנם עוד מוטלות בשוק ללא חפץ איגרות חוב מהסיבוב הקודם במחירים מצחיקים, אמנם עוד לא תמו פשיטות הרגל והסדרי החוב, אך המוזיקה חזרה לנגן והם חייבים לרקוד. אז ממליכים עוד טייקון ועוד אחד, מאפשרים להם לקנות בפרוטות שליטה בחברות ענק, משקיעים את כספי הפנסיה במינוף במקום בצמיחה.
במשחק הזה, הטייקונים ממלאים תפקיד מפתח. הם מאפשרים למוסדיים לספר לעצמם שהם משקיעים רציונליים המספקים אשראי בצורה מושכלת. המצגות מדברות על "מינוף סביר", ומראות החזרי חוב כמעט בטוחים; בעלי שליטה חדשים מספקים לעיתוני הכלכלה הזדמנות למלא דפים אינספור עם סיפורים פיקנטיים וספקולציות מפולפלות; המוסדיים משלמים על העיתונים האלה במודעות המפתות אותנו להשקיע אצלם. אבל בעצם, הסיפור האמיתי שכמעט ולא מסופר הוא שאנחנו שוב לוקחים את רוב הסיכון ונותנים לבעלי השליטה את רוב התשואה. שום לקח לא נלמד, הבועה הפיננסית שבה להתנפח והמשבר הבא קורם עור וגידים. ובינתיים, בכלכלה האמיתית, האבטלה נשארת גבוהה, ההשקעות הריאליות בקיפאון והממשלה מסתפקת בהורדת מסים וקיצוץ תקציבים.
נתראה בסיבוב הבא...
|