אז ישבתי לי בקפה הכמעט קבוע כשבחור קרח, די גדול, הושיב את עצמו בדיוק מולי, הבריג החוצה את מכסה המלחייה ובעדינות רוקן איזה שליש ממנה לתוך הכוס שלי. בעדינות? אני מתכוון שזו היתה תנועה מבוקרת. הוא ממש היה בשליטה, זו היתה ההתרשמות הראשונה שלי, אבל אולי אפילו קצת בשליטה מידי אם אתם מבינים על מה אני מדבר. כאילו שהוא היה זקוק לשליטה הזו, היה חייב להשתלט על עצמו, ואין לדעת מה היה יכול לקרות אילו לא הצליח לו. "נו?" הוא אמר, מסתכל לי ישר בעיניים. "יש איזה בעייה?" אמרתי. התחושה היתה לא נעימה, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל לא הייתי מאוד מודאג. לא בשלב הזה. כלומר, אמצע היום, אזור די יוקרתי, אנשים מתהלכים מסביבנו, שוטר בפינה שממול – מה כבר יכול להשתבש? "אתה בתוך הגוף שלי", הוא אמר. "סליחה?". "זה הגוף שלי, זה שאתה משתמש בו. אני רוצה אותו בחזרה." הוא נראה לי רציני לחלוטין, אבל לא הצלחתי להבין את ההגיון שלו. נראה צעיר ממני בכמה שנים, יותר שרירי, קצת גבוה יותר. מה יש לו לרצות מהגוף שלי, שבסה"כ על הצד הקצת רזה ודק? "אין לי כוונה לבזבז כאן זמן," הוא אמר. "החוצה, עכשיו!" באותו הרגע בדיוק הוא זינק קדימה מעל השולחן, תפס לי את הראש בידיים ונשף בחוזקה לתוך האף שלי. זה היה גם מפחיד וגם מגעיל בעת ובעונה אחת. הייתי משוכנע שהוא הולך לנשוך ולהוריד לי את האף. בדיוק אז הרגשתי שאני משתחרר מגופי, מתנצנץ לשום מקום, ואז גם הבנתי את השורה התחתונה. האיש לא הציע לי החלפה, גופי תמורת גופו. לא לא. הוא תכנן פשוט לחסל אותי. אני יעלם וגופי ובשרי פנויים ומוכנים עבורו. מה שהציל אותי היתה ההקאה. עשיתי את זה די באופן כפוי, הגוף נשטף, חום אימים תוסס ודוחף את עצמו דרך הנחיריים שלי. יצא לכם להקיא פעם דרך האף? לא? תאמינו לי שזו חוויה מאוד מעניינת. בכל אופן, הוא נשען קצת לאחור, נסדק, איכשהו, והיה לי הרושם שאולי התעוור, לפחות לאותו הרגע. "אולום", הוא אמר. או שזה מה שאני שמעתי אותו אומר, אבל זה לא הגיוני, אז אולי מה שהוא באמת אמר, או ניסה לאמור, היה "I'll be back", או משהו דומה לזה.
|