0
אתמול בערב היה גשום. מאוד. גם היום בעצם, אבל אתמול הדילמה אם להוציא את האף מהחלון ולהירטב היתה מאתגרת. אבל עשינו זאת, בעיקר כי קולנוע וחורף משתלבים נהדר. וגם כי אנחנו לא אומרים לא לכרטיס זוגי חינם (גילוי נאות: לינק באתר הארץ שקרא לבלוגרים לצפות באריק ולכתוב מה הם חושבים- הוביל אותנו לאולם). אפתח ואגיד שאם הייתי צריכה לבחור משחק כדור בו עליי לקחת חלק הייתי מעדיפה כדורגל. הריצות המהירות הולמות אותי יותר מהקפיצות לגובה. גם תרבות האוהדים, במיוחד זו האנגלית (שלעיתים לא מתאימה להגדרה 'תרבות') מרתקת. והשירים והבירה בפאב המעושן- קלאסי. אבל הסרט של אריק קנטונה, בו הוא נכנס כמנטור לחייו של איש אנגלי רזה שהחיים דורכים עליו, לא מחזיק 90 דקות. יש בו צחוקים קלילים, חזרתיות פשוטה אך מבדרת, פתרון גדול לדילמה קשה וקנטונה אחד שמרשים גם את מי שלא שמעה את שמו לפני כן. מעבר לזה אין שם הרבה. סרט נחמד לערב ביתי. ואם להשתמש באחת האמירות של קנטונה בסרט- זה הכי נורא. הרי עדיף שיהיו רגשות (שנאה, אהבה) מאשר אדישות. כי אדישות לא מובילה לקולנוע. |