מאת: ענבל ריקלין
אני הכי אוהבת את האולם כדורסל שהוא ריק. היציעים מתמלאים אפלה, החלל האין סופי שנוצר בתוכם, בדמיוני יושבת באמצע המגרש, ישיבה מזרחית, ומביטה: המגרש שלי, השחקנים כבר מזמן נסעו לביתם, הסלים נראים כפסלים, אין מחטיאים ואין קולעים, הצעקות נשמעות מתוכי, אין מפלט מהן, אני לוקחת כדור ומנסה לחזור לימי נעורי, מקפיצה לצעד וחצי, מסל אחד לסל שני, מהקפצה להקפצה מרגישה איך גופי מהטל בי, נושקת לגיל 30 ולא מצליחה לנתר. אני כל כך כועסת ונותרו בי הרבה שאלות, עליהן כמעט בטוח לא אמצא מענה. הייתכן שעולמי כזה צר?! הקבוצה המדשדשת הזאת, הפכה להיות כולי, את התשוקה שלי החלפתי בחבורת גברים מזיעים, אין לי שום קשר אליהם, אך דואגת כאילו כול ה 12 היו בניי, זה מסיח את דעתי ועוזר לי להתגבר על מכאוביי העבר. "כולם היו בניי"...אני חוזרת ומשננת את המשפט מהמחזה הידוע.
היום יום שישי ואפור בחוץ, הטעויות נעשו, ואת שהיה אין להשיב, משתדלת להתחזק מהעובדה שמחר שבת ואצטרך לדאוג להם שוב. משכנעת את עצמי שעשיתי את הדבר הנכון, שחיי כרגע נמצאים באיזון, בתנופה, שאולי עוד דקה באמת יקרה משהו טוב, אבל איך שהוא תמיד, בין הצעקות, להחטאות, תסכולו של המאמן, פיזור הדעת של המנהל, אני הכי אוהבת את האולם שהוא ריק... היציעים השוממים ואני באמצע המגרש, אפילו לא מחפשת את האחת שתקרא בשמי. |