היום נזכרתי בחורף שעבר, באיש שהייתי איתו. כמה דואג ומפנק ואיכפתי ומעורב הוא היה. נזכרתי בפגישות הגשומות שלנו, בתנור חימום, בנעלי בית סרוגות, בתה החם, בחום.. היה חורף קסום. חבל שהוא לא התאים לי, האדם הנפלא והמיוחד ההוא.

הזכרון הזה הוליך אותי לזכרונות של החורפים עם הבחור הצעיר, גם להם היה הקסם שלהם.

החורף הזה כל כך שונה, וכנראה שיהיה לבד.

קראתי היום במקרה מאמר על בדידות. על הבדידות הקיומית שלנו. על זה שבעצם כל אחד בודד.

המאמר עשה לי טוב מצד אחד, מפני שכולנו באותה סירה - בודדים, וכמהים לנפש קרובה, או לפחות לחברה תמידית.

מצד שני נהיה לי לא טוב, מפני שמהמאמר ניתן להבין שלא משנה מה נעשה ועם מי נהיה - תמיד נהיה בודדים.

פעם בכלל לא הרגשתי בדידות. גם כשהייתי תקופות ארוכות לבד לא הרגשתי בדידות.

מה השתנה? אולי הילדים שבגרו, אולי אני שבגרתי.. לא יודעת בדיוק.

נהייתי מאוד מודעת לגיל שלי, למהירות שהזמן חולף, לזמניות של הזמן.

פתאום נהיה לי דחוף ולחוץ לא להיות לבד. המחשבה על הלבדות מבהילה אותי.

אני אוהבת להיות לבד עם עצמי. אני זקוקה לזה. לא אוכל להיות עם בן זוג שלא יבין זאת.

אבל כשאני לבד אני ממש פוחדת שכך יהיה מעתה והלאה.

כשאני במצב רוח מדוכדך, וזה קורה לי פעמים, אני ממש לא מבינה איך כולם שמחים ועליזים. על מה?

זו שמחה אמיתית? מעושה? זמנית? כל מיני תהיות כאלה. 

חוץ מזה הכל בסדר. פגשתי חברה היום, ובאופן לא מתוכנן נכנסנו לסופר וערכנו את הקניות של יום שישי.

כמה שאני מרוצה, יום שישי פנוי לי.

אנצ'י, אם אתה קורא את הפוסט הזה, שוב תודה לך. עשיתי כעצתך. 

שוב הפוסט נמחק לי בשליחה..

אבל הפעם הוא היה שמור :)