איזה יום, עבר עליי. זה באמת מרגיש לפעמים קצת יותר מידי. נולדתי בשבע ועשרים, היה פלורסנטי שם, גם בחדר של הלידות, גם בחוץ המושלג, בעיקר בתוך ראשם של שהביאונו עד לאותו הלום. ומופתע. בשעות הבאות, לא אלמד כלום, למעט אינסטינקטים חייתיים, שבאים מתוך אגו ישן נושן, שעות של רכות, בה כל הרוע נספג בתוך נשמתו של כל רך, שנולד קשה. הכלים הללו עוד יהרגו אותי אחר-כך, בשעות אחר-הצהריים. בערך בשעה שמונה כבר הפכתי למגינה של אימי, למגינת ליבו של אבי, שמנגינתו היחידה הייתה גסות. של רוח. בתשע כבר ידעתי להבין שהיא קורבן, והוא מקרבן אותה, ואפילו בלי להניד אף-עף. אולי חוץ מעפעפייה שלה. בעשר כבר הייתי פרחח לא קטן, שעוד לפני בר המצווה, בירבר בשטף לחוקרי משטרה, על מעלליו של מי שעדיין מוצץ אצבע, ביד אחת, ומנהיג כנופיית פורצים מבוגרים ממנו, ביד השנייה. באחת-עשרה, ברחתי כבר, להיות פרחח במקום רחוק, ונמלטתי לפנימיה של הצבא, שעשתה יופי להחזיר את פנימיותי אל תוך פח זבל קולקטיבי. צבאי. נטול צבעים. בחצות היום נשבר לי הזין מהשטויות ההם, וברחתי שוב, להתאהב בילדה יחפה בקיבוץ אחד, שעוד הייתה בו לינה משותפת. גם לי ולה היו לינות. משותפות. ששטפו את התמימות ממי שהסתבר הפכתי להיות. זה שנמלטתי ממנו עד אז. ומאז. קצת לפני אחת בצהריים, כבר ברחתי מהצבא בו הייתי כובש, אך לא אכזר, ופגישה עם פרופסור אחד, לתבונה וחכמה, ישעיהו לייבוביץ, וביום שלמחרת כבר הייתי על טיסה לאמריקה, עם פרופיל מעודכן. כזה שמצולם מהחזית. העורף האמריקאי בו נהגתי מונית, הספיק אחת וקצת, אז חזרתי לכאן עם זנב בין רגליים, והתחלה של בדידות איומה, בתוך זוגיות שקטה מופלאה וממיתה, שנמשכה עד שלוש. אז שתיתי, המון, ואהבתי, כל כך הרבה, שאי אפשר לקרוא לזה אהבה, ושתיתי. הייתי הצלחה גדולה, בכל הקשור ללאהוב, ולשתות. הייתי אהוב הקהל ולגמרי לבד, וכשאירגתי את המסיבות הכי מוצלחות בעיר, כאלו שכולם רצו לבוא אליהן, בהן, ואיתן, אני תמיד הגעתי מספיק מוקדם, מחשש שלא יכניסו אותי. אני הביישן שקוראים לו שחצן. ככה זה, כשעולם ישר, ואתה עקום. ביושר. בחמש וחצי בדיוק, התפוצץ מחבל מתאבד אחד, ושבע שנים לא קראתי לו, כך, בתוך החולצה שלי, וריסק את כל מה ומי שהוא לא אני, רק כדי שאוכל לשבת כאן, ולהתבכיין על זה שעות אחר-כך. בשש נמלטתי שוב, הפעם בחוסר כל, כדי לחיות בסרט, בהוליווד, שהפגישה אותי עם נסיכה, כזאת, אמיתית, לא מליצית, שהחלפתי איתה טבעות בכנסייה, באמצע הלילה בלאס-ווגאס. זה קרה ביום ה-13 להכרותינו. היא הייתה כה יפה, וגם היחידה בה התאהבתי, כמו שגם הייתה היחידה, שסקס, לא העסיק אותה, כל-כך. זה, שהפך לעיסוק בלתי פוסק כאן, בעידן הזה, המאוס. ולא מיקי. כמובן שברוח הוליווד של היום, התפנית בעלילה הייתה טראגית, וסיפור האהבה הזה המשיך את הפיצוץ של קודם, והסתיים בתוך חודשים ספורים. והנה דוגמא נהדרת, לטנגו שרק אחד יכול לרקוד, ולהיות אחראי, על קריעתה של אגדה, היכן שנדרשה הייתה קריאה. של אהבה. ועד שברחתי מספיק רחוק מההוא, ובשבע אני הגעתי, בהפתעה גמורה, אבל בשעה טובה. ועכשיו, לוקח זמן להדביק חולצה שנקרעה ככה, ובכל השעות הללו, ועכשיו כבר שמונה וחצי, בערך, וכל החוטים והמחט שכאן, שתפרו והדביקו חליפה מפוארת מהקרעים ההם, ולבד לי, רוצה בכלל רק דבר אחד, קטן, לפני שממשיכים, שאם אפשר, פיתחי לי, את הדלת.
כי איזה יום. איזה יום, עבר עליי.
נתלשתי מחיי פעם, והורחקתי מתוך ההמשך הרגיל. יש בו משהוא, בהמשך שממשיך, בפשטות שבו, בקשר שבין ההקשרים הרבים, שבונים חיים. וכאלו, שנעצרים לגמרי, כדי לאתחל אותם, קורה להם מה שקורה למחשב שכך עושים לו, כל הזכרונות, עלולים למצוא להם בית אחר, בתוך קופסת זכרונות שונה, אולי עם מארז שווה יותר.
יש בה בתלישות, כורח כזה, שרוצה לצרוח, לצעוק, אולי לרדת על ברכיו ולהתחנן, לשוב לאחור, אל הרע, המוכר, שאותו עוד אפשר לנצח כדי לצאת מחוזקים, דבר שלא ניתן לעשות עם מה שכבר איננו. כמו שבלתי אפשרי עוד, להתפייס עם אדם, שכבר שמת. ניסיתי להשאיר את פי, אל מחוץ למים הטרטוריאליים אליהם גורשתי, כדי לחזור, מאותחל. במקום הזה, ממשיכים לחלום את אותם חלומות לא מעשיים, כמו תקלה שמסרבת להרפות מהדיסק הזה, שמקשיח ככל שהמים הופכים רדודים, ומאכלים בי כל חלקה טובה, הזכרונות. שאינם מרפים. ושום דבר עם זכרונות רעים אין כאן, להפך. הייתי מוחק כבר את הטובים, הם אלו שאינם רוצים לטבוע, ולתת כאן לנשום, מחדש. למה שחדש.
את מתקרבת, ומתרחקת. נושפת בעורפי נשימות שמשאירות כתובת מקועקעת, סימן לשהייתך הקרובה, בדיוק בנקודה בה לא הבחנתי בה. מֵתָה, קוֹרְאִים לַנְּקֻדָּה הָזו, בעולם שאם היה בו ניקוּד, אוּלַי הָיו מֵתִים בו, פָּחוֹת. את מתרחקת, כי האחרית המעוכשוות שלי, אינה ברת הכלה, ונראה כאילו נקודה שחורה על מיצחי, מסמנת אותי לסביבה, כמטרה שחשוב שלא לקלוע בה, או להיקלע, לסביבתה. אם תחליטי להמשיך ולהישאר לא ידועה לי, אמשיך אני לקבל מנות אהבה מורעלות, שיכסו את דרכי אלייך, כרעלה על אפי, שממשיך לנסות להריחך, ולאתרך. לא ארפה מהסיכוי, גם כאשר בכל רגע, קמה התנחלות חדשה, צעירה ופוחזת, מיידה אבנים ומכניסה מקלות, אל בין מה שמתגלגל עכשיו. ושאינו צחוקך.
ובכל פעם שאשמע גלגולו של צחוק מלא חיים ושמחה של נערה, אדע שאינך הנערה הזו, ולא אני הוא הנער, שברא את צחוקה.
וחשבתי, שבכל פעם שאשמע קיפולו של בכי, מלא כאב, וחנק של אשה, אדע שאינך האשה הזו, ולא אני הוא הגבר, שברא את ביכייה.
ואיזה דבר בתוכי מתעקש להתחיל ולהיפרד ממך, למרות שמעולם לא פגשתי אותך. חשבתי, זו סיבה מצויינת להיפרד, אם את לא מתקיימת בכלל. חשבתי, על כל המקומות האלו שאת מתעקשת שלא לבוא אליהם איתי, ועל כל מילות האהבה שאני קורא, ואוזנך אינה כרוייה, על כל חלומותיי, אלו שאת מיטיבה לא ללכת בתוכם, גם אם הם כוללים בעיקר אותך, ועל כל השבילים בהם אני זוחל על גחוני, כי חיפשתי כבר בכל גובה אפשרי. כל אלו, שיכנעו אותי, שאולי הגיע הזמן שלנו. להיפרד.
בגלל העדרתה של היותך, הפכו חיי בלתי-נסבלים.
וכמה מרחק יכול לעשות הראש, בהותירו את הלב מאחור, פצוע, בריצתו העיוורת קדימה, אל תוך לועו של הזמן. בכל שבר קטן, אני חווה שלם גדול, של אותה חבטה ההיא, של פעם, שנמשכת. רק בוא הסתיו של עכשיו, יוכל לו לקיץ, כמו שרק בואך אל העכשיו שלי, יוכל להקיץ, את מה שממתין שם, שלם. מוכן ליציאה, מתחת לעיי החורבות וההרס המאובק. שם, אני לא מצליח לשמוע קולות, ולא משוכנע שכאן נמצא אדם, שעוד צפוי להינצל מהתופת. כמו שאב יקבל את ילדותו השנייה עם בתו, כך תיהיי לי, תיירת בתוך נפשי, שאז אולי אבוא איתך, לטיול במקומות הלא-קדושים, ובשבילים בהם הקודש, הוא חול. של ים. עד בואך אשמר, כי אין בהן רחמים, בנשים של היום. גם לא אלו של הלילות, שפעם ידעו עוד, להמתיק את מרויות היום. יום.
ולמעלה בין הצמרות, כמו למטה בתוך נפשי, אני מכין לי דממה, כדי שתוכל לו, לזמן.
ושם, אני עבד נרצע, אך לא של פחדיי, אלא של אותם דברים שמנצחים אותם, את הפחדים.
והם. הם הפכו לפחדים.
של היום. "כפי מהותינו כיום, יש בכוחנו לשאת כמות לא מעטה של צער, וקיבתנו עשוייה לעכל מזון כבד זה. ייתכן שבלעדיי הצער, סעודת החיים הייתה תפלה: וללא הנכונות לסבל, רבות מידי היו השמחות שהיינו חייבים לוותר עליהן". ניטשה. |