מזה שבוע ימים שהבחורה הצעירה מציצה ממרפסתה שבקומה הרביעית מטה לנעשה בקומה השניה. הצפיה מתחילה ברגע שהיא חוזרת מעבודתה כפקידה כתבנית במשרד הממונה על התעבורה בעיריית חיפה. היא אמנם סיימה בית ספר בוקר להנהלת חשבונות, אבל מעולם לא הצליחה להסתדר עם כל אותם "מספרים מפוזרים" - כך כינתה את דפי המאזן - אשר משום מה סרבו בתוקף ליישר עמה  קו בקצה גליון המאזן.

בצבא שרתה ככתבנית וג`וב זה איפשר לה לקבל את אותה משרה כבודה במשרדו של דודה מצד אמה.היא הייתה אחת מאותן הנערות הקטנות שחלמו של חיים שלווים ורגועים, דירת 4 חדרים צנועה בבניין רב קומות, מכונת כביסה, מעבד מזון, סלון בו שש מקומות ישיבה צופים לוידיאו ולטלויזיה הצבעונית. בית כמו שצריך, אליו תשוב בקיצו של יום העבודה. בסלון שטיח מקיר אל קיר ואולי גם כלב או חתול - תלוי מה יהיה יותר אופנתי - שיקדמו את פניה בברכה. ראתה עצמה מתיישבת בכורסא הבודדה, השילוב של שלש כורסאות, שתיים ועוד אחת, נראה לה הולם במיוחד, מציתה סיגריה ומעיינת בגיליון "לאשה" מלפני שלשה שבועות או חודש, ששאלה מחברה לעבודה.

בינתיים גרה בשכירות. הייתה חוזרת מהעבודה אף פעם לא אחרי השעה ארבע, מתקלחת, מכינה לעצמה ארוחה חפוזה וחוטפת תנומה קלה  עד לשעות הערב. עיתים היו באים לבקרה ידידים, שבדרך כלל עזבו יחד איתה, כשהלכה לעבודה למחרת היום.

לפעמים הייתה יוצאת להחזיר ביקורי נימוסין ואז היה נותר האור דלוק בדירתה משך כל הלילה, מרתיע גנבים בעלי איי. קיו נמוך במיוחד.השכן מהקומה השנייה היה מציאה טובה, בעיקר נוחה. יום אחד כשעלתה במדרגות נתקלה בו. גבר נאה וצעיר ממנה בלפחות שלש שנים, אך למי זה משנה? היא חייכה אליו לשלום והוא חייך אליה בברכה.

"מי את?" שאל, "מי אתה?" ענתה. הם צחקו ביחד ונכנסו לנוהל פתיחת שיחה כמקובל. לפני שהמשיכה בדרכה מעלה הנהנה בראשה בהסכמה להצעתו לרדת אליו ולשמוע קצת מוזיקה טובה. הוא קנה פטיפון חדש והיא בטח תאהב את האלבום של ג`ניס ג`ופלין, כך הבטיח לה טרם שסגר את דלת ביתו ונעלם.

באותו ערב ירדה לראשונה לדירתו שבקומה השניה, נקשה קלות בדלת הכניסה ונכנסה בלי להמתין למענה. תריסי הדירה היו מוגפים, אור נר קטן ריצד מבין החריצים וריח קטורת שחשה בו עוד בעודה בחדר המדרגות, מילא את חלל החדר הקטן שהיה מרוהט בדלות בספה מרופטת בצבע אדום מזעזע ולידו שולחן קפה גם בימי הזוהר שלו לא היה זוהר במיוחד. רק אף רגיש במיוחד היה מצליח להפריד את ריח הקטורת מריחו המתקתק של החשיש, אבל למי זה בכלל איכפת?

השכנים האחרים היו רבוצים בסלוניהם ומהופנטים למרקע הטלויויה תוך שהם עסוקים בכרסום חטיפים ועלייה במשקל.אחרי חצות פקחה את עיניה. חיפה זו עיר של פועלים ויש להשכים קום בבוקר המחרת. שמלתה המקומטת הייתה מוטלת בפאתי הספה. שלא זכרה מתי בדיוק נפתחה למיטה, מגולגלת ורמוסה. ליד המאפרה העמוסה בדלים למכביר זיהתה את תחתוניה וחזייתה שלא זכרה מתי נפרדו ממנה. קמה בזהירות, משתדלת שלא להעיר, העלתה את שמלתה מעל ראשה וכך כשבידה מגוללים החזיה והתחתונים עלתה וחזרה לישון בדירתה.

אחר כל, כמו בכל הסיפורים, פרץ הריב, היא לא זכרה למה ואיך אך זו הייתה עובדה. יותר היא לא נעצרה בקומה השניה ותמיד היו עליה תחתוניה וחזייתה כשהגיעה לקומה הרביעית. גם הוא שוב לא עלה לקומההרביעית.

מלחמת לבנון פרצה, קראו לה "שלום הגליל" וראש הממשלה, בגין, הבטיח ארבעים שנה שבהם תנוח הארץ. שבוע לאחר מכן פרץ השלום לשכון ביניהם. הוא היה היוזם. עלה לדירתה והציע שתבוא אליו למחרת לארוחת סולחה חגיגית. לא הייתה כל סיבה שתסרב והשלום סוכם. נותר רק עוד שלב החתימה שכאמור יועד למחרת היום.למחרת, וזה היה היום הראשון של שבוע הציפיות, עמדה בפתח דירתו בדיוק בשעה המסוכמת. הפעם לא לבשה כלל תחתונים וחזייה, רצתה לשמור את שתי ידיה פנויות כשהיא עולה אחרי חצות במעלה המדרגות לקומתה הרביעית.

היא הקישה בדלת. לא הייתה תשובה וגם ניסיונה להכנס עם ובלי צלצול בפעמון לא עלו יפה. חמש דקות בזבזה בניסיונות נואלים ואז חזרה לדירתה כועסת וזועפת, מעלה בזכרונה את פרטי שיחת ההזמנה ונזכרת בחיוך, שאז חשבה שהוא ידידותי ועכשיו הבינה , שהיה ערמומי וזדוני. המתינה עוד שעה עד שירדה שוב - אך הדלת נותרה נעולה, הצמידה אוזנה לדלת והיה לה נדמה שהיא שומעת ג`ניס ג`ופלין בוכה על בובי מגיי, אך לא הייתה בטוחה.

כל הלילה ציפתה שיבוא ויתנצל עד שנרדמה מול הטלויזיה הדולקת, מקמטת את שמלת המיני השחורה וההדוקה שלא הספיקה להסיר.למחרת עברה ליד דלתו בהתנכרות מופגנת. האמת שלא היה טעם בכך משום שדירתו הייתה שוממה. מאום לא נשתנה בה מאז ליל אמש.עוד יומיים עברו ומדירתו  לא נראו כל סימני חיים. הייתה צופה לעבר הכניסה לראות עם הוא מגיע, סוקרת ממרפסתה האחורית את עציצי הגראס שקמלו ויבשו במרפסתו.אט אט החליפה הדאגה את הכעס. היא נזכרה שדיברו פעם על התאבדות, לא זכרה מה אמר בדיוק, אבל כעת התגנב בליבה חשש סמוי. בערב ירדה בהגנב לדירתו ורחרחה מול הפתח. לא הריחה מאום. לא ריח של גז וגם לא סרחון של גוויה נרקבת. היא פחדה לקרוא למשטרה שמא יסתבר שבסך הכל נפרע ממנה ושם אותה ללעג ולקלס וגם לא רצתה להחקר על יחסיה עימו ובכלל זה נראה לה קצת מגוחך.

בזהירות החלה לשאול את שכנים אחרים. אף אחד מהם לא ראה אותו. חלקם אפילו לא ידעו שגר שם מישהו בקומה השנייה. הם גם לא שמעו קולות מיוחדים או הריחו ריחות מוזרים, הם היו עסוקים בעיקר בלהגיע לקופת חולים ולריב על תורם, כפי שנהוג ומקובל לעשות כשאינך זוכר מתיי היית בן שמונים, במיוחד כשאתה בן שישים וארבע ולקית באלצהיימר כבר לפני עשור.

"הוא בטח במילואים" - חשבה והניחה את השפופרת בפעם המי יודע קודם - רגע לפני שרצתה לחייג למשטרה - "גייסו כל כך הרבה, בטח גם הוא. אבל למה לא התקשר?". היא המשיכה לצפות מטה באינטנסיביות פוחתת והולכת ובבוקר יצאה מביתה עם ידיד אחר. אחרי שבוע בדיוק פגשה בו בחדר המדרגות. לא היו עליו מדים אך הוא היה זקוק לתגלחת ועיניו, שהיו מצחקות בדרך כלל, היו קודרות והכחול שבהן נראה אפור מעופר. "המניאק" - פילחה מחשבה את מוחה  - "הוא לא היה בצבא, אפילו התירוץ הזה נמחק!".

"שלום" - הוא אמר בקול רפה - "מצטער על הארוחה" - בקולו לא היה כל צער - "אחי נפל בלבנון - ישבתי שבעה אצל הורי".