משחקה של מכבי חיפה נגד יובנטוס באיצטיון רמת גן לא היה שונה ממשחקים אחרים . תקווה , הפסד , מפח נפש , חזרה לרכב ופקק . אני אוהד הפועל חדרה , באתי בגלל בני הצעיר , יליד הרצליה , אבל אוהד חיפה , דבר שנראה בלתי אפשרי בילדותי .

שמעון מזרחי במכונית מפוארת יוצאה מחניית החשובים . לא אשאל למה ? כמה שלם עבור הזכות הזאת ? לכך אין תקווה אף לאופטומיסט בלתי נלאה . השאלה הינה אחרת . מדוע לא יוצאים המקורבים החונים במגרש החנייה הצמוד למגרש עם רכבם לאחר שוך הסערה או לפניה .

אלפי זוגות עיניים בהו במכובד מנסה לפלס דרכו עם מכוניתו . לאוויר נזרק שמו של המנוח פנאן כקשור להצלחתו הפיננסית של מזרחי ועוד ברכות ואיחולים רבים . מזרחי בפרצופו החמוץ תמידי כמעט דרס ילדים שעברו ליד מכוניתו ולא שמו לב שמכוניתו נעה באיטיות לידם .

הבעייה היא לא מזרחי אלא מי שמתיר למכובדים לדרוס את קהל ההמונים ולא מסדיר את יציאתם לפני תום המשחק או הרבה לאחר סיומו .

באנגלייה ,בברצלונה ובהרבה מקומות אחרים , מגיעים עשרות אלפים לאצטדיוני הכדורגל . תוך דקות מעטות לאחר סיום המשחק , נעלם הר האדם כלא היה . הכל בשקט ביעילות ללא כישרון האילתור הידוע של הישראלים .

מיותר לציין את הפקק הארוך שתפש אותנו ביציאה ממתחם "הכלא" באזור תחנת הרכבת .

זהו , כך נראה הכדורגל , כך נראה סדר ההגעה והיציאה וכך , כמובן , נראית המדינה .

עד כאן להפעם .

עו"ד גשרי עמיר .