חומוס הלבנונית. טוב אבל רחוק.  על הבעיה הפסיכולוגית של פנלופה קרוז מבאר שבע

הלבנונית (אבו גוש). שאומרים בישראל חומוס, מיד עולים שני שמות מיידים: יפו, ואבו גוש אבו גוש, הכפר למרגלות ירושלים מפורסם בעיקר בגלל החומוס שלו, ובלעדיו אני בספק אם מישהו היה שומע עליו. אבל למרבה שימחתנו באבו גוש יודעים לעשות חומוס והרבה. בכניסה לאבו גוש ניצבת לה המסעדה הלבנונית אשר בעליה יישמו את החוק הראשון בכלכלה: מה שחשוב ביותר הוא המיקום. החומוס בלבנונית הוא מצוין, אין מה לומר. החברים יודעים את העבודה, הטעם מדויק, המחיר סביר, החמוצים בסדר גמור, יש חניה באזור וישמחו לתת לך קפה בחינם. הבעיה היחידה של הלבנונית, הוא שמלבד בנסיעות חזרה מירושלים, אין ממש סיכוי שאסע במיוחד עד לשם. כדי שחומוס יהפוך להיות החומוס המושלם הוא צריך להיות מקסימום במרחק של 30 דקות נסיעה. הלבנונית הוא חומוס נפלא, אבל הוא דורש יותר מדי השקעה כדי להפוך למשהו קבוע.

את שירותי הצבאי סיימתי עם חמישה איקסים על הרובה ועוד שניים על החגורה. האיקס השני קשור לבחורה בשם עירית שהכיר לי אסף. אסף היה חברי הטוב ביותר בצוות, וטיפוס מיוחד מאד שיש לו יותר עגילים בגוף מאליפויות ברצף שמכבי לקחה בכדורסל. אסף היה שותפי לשיחות ארוכות במהלך ניווטים על בחורות וזיונים. השיחות היו ארוכות, דרך אגב, לא בגלל הרקורד שלי שכפי שכבר הבנתם לא היה מרשים במיוחד, אלא בגלל ששנינו לא ידענו לנווט ולכן הלילות שלנו התארכו עד שהשמש זרחה והצוות הוקפץ להביא אותנו מהכביש הקרוב. עירית הייתה בסדר גמור, הבלונדינית הראשונה שהכניסה אותי לביתה, ובכך נכנסה אל דפי ההיסטוריה הפרטיים שלי. אבל העסק איתה לא ממש התרומם, ולאחר מספר מפגשים נפרדנו דרכינו. מיד לאחר השחרור כבר התחלתי לעבוד במשרד ייעוץ מבוקש, בעבודת סנג'ר ראשי שכללה השקמה מדי יום בשעה 5 בבוקר, בכדי שאספיק לעבור על כל העיתונים עד השעה שבע. כל חברי הטובים כבר התעופפו להם למזרח הרחוק והרגשתי עוד יותר בודד מתמיד כשרק עיתוני הבוקר מארחים לי לחברה. אז ערב אחד הרמתי טלפון לאסף, שהסיבה היחידה שהוא עוד נשאר בארץ הייתה שהוא חסך כסף כדי לטוס להודו לטיול ארוך ארוך בו הוא הפך לחבר רשמי בקהיליית הריינבו - קבוצה מוזרה של פריקים שהדבר שבאמת מקשר אותם הוא סקס בלתי פוסק. אז באותו הערב יצאנו לפאב בשינקין, ובו בכיתי לאסף על חיי האהבה האומללים שלי. תוך כדי שאני מביט לאסף בלבן של העיניים והוא מביט למלצרית בלבן של פס התחתונים, נכנסה לפאב חבורה של ארבע בנות נאות למראה. הייתה שם אחת שממש מצאה חן בעייני, היה לה יופי של פנלופה קרוז - שקט ומיוחד. כמובן שלא התכוונתי לעשות שום דבר בנדון - 21 שנה ומעולם לא התחלתי עם בחורה, אז למה לשנות משהו, הרי חיי האהבה שלי היו כל כך מוצלחים. אבל לאסף הייתה תמיד יכולת השפעה עלי, שהתבטאה בין השאר שאת הקעקוע שלי עשיתי בטיול משותף איתו לאילת בו הוא עשה עגיל בלשון ובעוד מקום שפעם עשו עליו סרט בערוץ 2. אז אסף השתמש בשיטה הידועה של, הגיע הזמן שתהיה גבר, ואל תהיה הומו. את עובדת היותי הומופוב מהסוג הגרוע ביותר עוד לא סיפרתי לכם, ולכן החלטתי לעשות מעשה. ומה לדעתכם עשה דוד פרי הגבר שבגברים? ניגש אל הבחורה, ובמבט שרמנטי ביקש את מספר הטלפון? תחשבו שוב. בדרך החוצה, לפני שהלכנו, לקחתי כרטיס ביקור שלי וכתבתי עליו: "את מוצאת חן בעיניי, אם בא לך תתקשרי. דוד" - אין ספק, אומץ לב מהסוג שאפיין את דוד המלך כשהתייצב מול גוליית. אבל טל, כפי שעוד תגלו, הייתה בחורה מיוחדת, ומשום מה, היא הרימה לי טלפון ביום שלמחרת. המום מעצמי, מהסיפור ומזה שבאג 2000 התגלה כקונספירציה של חברות המחשבים, קבעתי עם טל ליום שלמחרת ובאתי לאסוף אותה במכונית של אימא. "לאיפה את רוצה ללכת" שאלתי. כפי שכבר הבנתם, אקטיביות לא הייתה הצד החזק שלי באותם ימים. "פשוט תסע" היא אמרה. נסעתי ונסעתי ונסעתי. הגענו עד לסוף של כוכב יאיר והתחלנו לחזור. בדרך ניהלנו שיחה הזויה על החיים, ונראה שמעולם לא התנהלה שיחה כה ארוכה על כלום, חוץ מאשר בפרקים המוצלחים יותר של סיינפלד. לאחר אותו ערב, טל ניתקה מגע, ואני המשכתי בקריירת התרנגול המוצלחת שלי. בינתיים, כל החברים כבר חזרו מחו"ל, אני ביליתי את אותה חצי שנה כמעט מאושרת עם דניאלה, וטל נשכחה. פתאום, אחרי שנה נפגשנו באוניברסיטת תל אביב, שם אני ביליתי מדי פעם כסטודנט למשפטים, ובה טל באה לבקר חברה. לאחר שיחה קצרה, החלטנו להיפגש שוב. במרחק של שנה, טל עדיין נשארה יפה כשהייתה, מהסוג שאני אוהב. אני התפתחתי מעט ומחלת החנוניות שלי מעט קהתה. הפעם, טל החליטה שנצא למקום הרומנטי שנקרא אוניברסיטת תל אביב בלילה. שוטטנו לנו בין הפסלים ושוב פתחנו לנו בשיחה עמוקה. מהר הסתבר לי שמי ששרוט מבין שנינו הייתה דווקא טל, שחיפושיה אחר משמעות לחיים גרמו לה ללכת וללמוד פסיכולוגיה ולהוכיח שהמתוסבכים ביותר הולכים ללמוד איך לעזור לאנשים לצאת ממשברים. נראה בגלל יופייה המרתק של טל לא ויתרתי ויצאתי איתה שוב. הפעם כשנגמר הערב, והיינו באוטו ליד בית הוריה, רכנתי לנשק את טל. "לא" היא אמרה לי. "מה יקרה אם אבא שלי בדיוק ייצא עכשיו". לא בדיוק הבנתי למה שאדם שפוי יצא בשתיים בלילה לטייל ברחובות וגם לא כל כך ראיתי את הבעיה אם האב יראה שביתו בת ה-21 מתנשקת עם בחור שלא נראה כאילו כל מטרתו בחיים היא לפוצץ מגדלי התאומים, אבל כבר כאמור כבר הבנתי שהבעיה היא לא בדיוק אצלי. נפרדתי מטל לשלום. הערה:  כמה שהסיפור הזה הולך להישמע מוזר, אני מבטיח לכם שהוא אמיתי.

עברה שנה נוספת, ומשום מה מצאתי את עצמי בבאר שבע מדבר עם קבוצת סטודנטים על מהפכה חברתית. ואת מי אני רואה שם? כמובן שאת טל היפה. שיחה קצרה הוליכה לזה שאנחנו חייבים לנסות שוב להיפגש ושבפעם הבאה שהיא תהיה בתל אביב נצא לפגישה אמיתית. האינטרוול השלישי, התקדם יותר וטל ואני יצאנו מספר פעמים למקומות נורמליים יחסית כמו מסיבה וסרט בסדרת הארי פוטר (אלוהים, כמה הוא דומה למני מזוז). בלילה טל באה אלי. כבר גרתי בדירה משלי, יחד עם חברי הטוב אלון. בעוד אלון משתמש בדירה כדי לארח בחורות, אני ניצלתי את המקום בעיקר בכדי לקיים מפגשים פוליטיים, ולכן שמחתי מאד על ההזדמנות לארח מישהי שלא מתעניינת רק בספרייה העשירה שלי. לאחר כמה דקות של שיחות על דה והה, נשכבתי על טל. זה הרגע שהבנתי איך חש נקרופיל. מה שלא הבנתי זה מדוע הם נהנים. טל פשוט שכבה כמו מומיה ולא עשתה אף תנועה. הפעם העסק כבר נראה לי מוזר מעבר לרגיל ושאלתי אותה: "מה קורה?, את בחורה מדהימה כל כך, למה את לא מגיבה". "אני מצטערת", היא השיבה בפנים נפולות. "אני פשוט לא כל כך טובה בדברים האלה". מכיוון שלא בדיוק החזקתי מעצמי מישהו שיכול ללמד משהו בתחום, גם הסיבוב הזה עם טל נגמר לאחר מפגשים ספורים. עברה עוד שנה, שמהלכה דווקא הרהרתי על טל מספר פעמים, על גודל התסביך ועל העובדה שכל כך קשה להבין את נפש האדם ובטח שאת נפש האישה. ואז, יום אחד, הגיע טלפון. מהצד השני הייתה טל שרצתה שניפגש. בגלל שקראתי כמה ספרים על ניו אייג' וכל מיני חירטוטים של רוחניות, חשבתי שאולי יש כאן משהו שעדיין לא הבנתי ואולי טל היא האחת. חיזקו את זה חברי הטובים, אשר נהנו לשמוע על סיפורי המפגשים המוזרים ועודדו אותי לצאת איתה שוב. כרגיל, היציאה עצמה עם טל הייתה מעניינת, השיחות איתה היו מרתקות, ויופייה המהפנט לא נתן לי להוריד ממנה את העיניים. משהו בטל היה שונה, החולצה הייתה פתוחה יותר, השפה הייתה סקסית יותר, ונראה שהשנים בגטו של אוניברסיטת באר שבע, סוף סוף נתנו בה את אותותיה. הפעם טל הייתה זו שיזמה ותקפה. ניכר היה בה שעדיין היא לא בדיוק מנוסה כמו שמירי בוהדנה מנוסה בניתוחים פלסטיים, אבל בהחלט היה שיפור ניכר. עד שהגענו שוב לנקודה בה ניסיתי להוריד לה את החזייה וטל עצרה אותי במבוכה. את האמת יותר ריחמתי עליה משריחמתי על עצמי. זה שאני לא ממש מוצלח בתחום כבר ידעתי, אבל מה שהבנתי זה שטל רוצה אבל לא יכולה, וזה גרם לי לחוש עליה צער. הפעם לא בדקנו את העסק עוד מספר פעמים. הבנתי שטל הייתה פשוט גדולה עלי מבחינת ההשקעה. חבל, היא באמת הייתה בחורה מדהימה. נכון שזה נשמע מאד שיטחי, אבל אם תעשו חישוב מתמטי פשוט, תגלו שטל ואני יצאנו במצטבר כ-15 פעמים, ועדיין לא ראיתי אותה ללא חולצה. בכל זאת, היהדות לא מאמינה בחיי פרישות, ולכן החלטתי לוותר, הפעם לתמיד.

עוד שנה עברה, טל ואני נפגשנו ברכבת.היא עדיין הייתה מדהימה. "מה שלומך?" שאלתי, "מצוין" היא אמרה כשעיניה נוצצות. "יש לי חבר והחיים יפים"...