אני שוכבת ומסתכלת על התינוקת שלי ישנה. נדהמת שוב מהשינויים הדראמטיים האלה, שמתחוללים בה בלי הפסקה. אני מצלמת אותה, היא איתי כל הזמן, אני נושמת אותה ובכל זאת, ההשתנות הזאת חומקת ממני תמיד.הגוף הגדל ומתחזק, השיער ,הקולות והבעות הפנים החדשות- אפילו המעקב הקפדני ביותר לא מצליח להקפיא את הרגע שהשינוי קורה.

רגע אחד בליטה משונה שזזה לך בבטן, רגע נוסף ויילוד מעוך מחפש לינוק, עוד שני רגעים ופעוט הולך איתך יד ביד ומדבר על עצים וציפורים.פתאום כבד לך, ואת נוכחת שאת סוחבת כבר עשרה קילו. פתאום הגב גומר אותך, והאחיזה עוברת למותן. הבגדים שוב קטנים. צריך ממש לסרק את השיער. כסא אחר לאוטו. מזון מוצק מתורגם לקקי מסריח ו...מתישהוא זה כבר לא ממש תינוק.

שינויי תמידי משמעותו גם פרידה תמידית. גדילה שמה במרכז את האמת על הזמן: אי אפשר לעצור אותו.לגדל ילד זה להתמודד עם ההבנה, שמחר הופך לאתמול עוד לפני שהספקת למצמץ.כשנדמה, שמשהוא מתייצב,אסור בשום אופן לסמוך על זה . בקרוב זה יהיה שוב אחרת.

מעבר לאי הנוחות, והצורך להתארגן כל פעם מחדש, עולה גם כאב אמיתי כשקולטים שהכל ארעי. זאת תזכורת להזדקנות שלנו ולאופיים בר החלוף של החיים. מפחיד לגלות כמה קל להחמיץ ולפספס, דוקר בנשמה להיווכח שחייבים להפרד, לשחרר ולהתרחק.

ההתבוננות במתחלף התמידי הזה, היא התבוננות בחיים עצמם. עונות שנה,גלים בים או בני אדם- אם זה חי זה משתנה. דוקא השיגרה היומיומית של טיפול בתינוק היא הזדמנות לתפוס את הרגע. להיות בו.

אותה אמבטיה, אבל בהתחלה הידיים רועדות, התינוק הפצפון מבוהל כשהוא ערום, הגב תפוס מרוב מתח, טבור משחיר דורש טיפול וכמובן מדחום למים.אותה אמבטיה, אבל תינוק מהמם יושב בכסא ומחייך, ידייך יציבות, אפשר לדבר ולשיר ותפסת שיטה עם המגבת.אותה אמבטיה, אבל תינוק יושב בעצמו, מכה במים בהתלהבות ומשפריץ, צריך להקפיד לנקות כי יש חתיכות עגבניה בקפלים של הצואר, צריך תנופה כי זה חתיכת משקל למשוך החוצה מהמים.אותה אמבטיה, מלאה בצעצועי פלסטיק, תינוק שונא לחפוף ראש, גם מצחצחים שיניים גם חולמים כבר על סוף היום. 

האם את שמה לב? האם את עוצרת את המחשבות על מה שהיה(פעם היו לי חיים) ועל מה שיהיה (פעם יהיו לי חיים) משתיקה את ניגון רשימת המטלות, מחלישה את האשמה והלחץ כדי לשים לב למה שאת עושה? כדי להיות נוכחת ברגע הזה? האם את תופסת שזה קורה עכשיו?החיים החד פעמיים האלה, הגדילה והנס של התהוות מתרחשים רק בזמן הווה. בין מחשבות על תשלום חשבונות, בין טלפונים והידיים המלאות בשקיות מהסופר ובמגבונים- ברגע זה ממש מגולמת כל התכלית.

אי אפשר להקפיא זמן או להאחז ברגע. אבל אפשר לנסות להיות כאן ועכשיו כמה שיותר. לטעון בתשומת לב את הפעילויות השגרתיות ביותר, להתבונן במוכר כאילו הוא חדש, להרים את הראש מעל המים לנער את עצמנו ולאחד את מה שעושים עם המקום האמיתי בו נמצאים. להיות כאן.

כל רגע הוא הזדמנות לתרגל תשומת לב. לגלות איך צורת המחשבה הזאת הופכת את היום לקל יותר ואפילו מרגש.מה רצינו כשהבאנו ילד לעולם? להנות, לאהוב ולחוות. כשקשה ועמוס, כשמתכננים כל הזמן קדימה, כשצריך לתמרן בין מאה משימות, כשתקופות בלתי נסבלות מטביעות אותך ברחמים עצמיים ואשמה, הזכרי, הכל חולף. הכל חולף .עכשיו, כאן מולנו, נמצא כל מה שנתגעגע אליו מחר.  (מתוך "אני האמא-יומן לאימהות מלידה"www.tal-horev.com)