מאיר עוזיאל לא היה הראשון שטען שכדי להגיע לנסיכ/ה צריך לנשק בדרך הרבה צפרדעים, בפינתו "פינת השלולית" במוסף סוף השבוע של "מעריב", אבל הוא היחיד שאני מכיר שהקדיש לכך מקום במשך כל כך הרבה שנים.

גם אני נאלצתי בדרך לנשק לא צפרדע אחת ולא שתיים.

לרוב, הצפרדע נותרה צפרדע ותו לא.

לפעמים הבנו שנשיקות חיבה על לחיינו הירקרקות מתאימות לנו יותר מאשר נשיקות מלאות תאווה שתסערנה את הביצה כולה.

לפעמים שנינו היינו נסיכים-לרגע זה של זה, ונהנינו מנשיקות זמניות מענגות, אך ידענו שבבוא העת נכיר בעובדת צפרדעותנו ונמשיך הלאה.

זכורה לי הצפרדע שהתעקשה שוב ושוב שאנשק אותה, עד שתפסתי אותה בזרועותיו של קרפד מביצה זרה. איש מאיתנו לא הצליח להפוך אותה לנסיכה.

זכורות לי גם צפרדעות שהפכו לנסיכות של אופל, וחיפשו להן נסיכים אחרים. בדיעבד טוב שכך עשו, גם אם בתחילה נותרתי צפרדע ירוקה מקנאה.

וגם הנסיכה האחרונה שלי, ברגע שהחלטתי לנסות את מזלי בביצה חדשה, התגלתה כצפרדע הנטועה עמוק בביצה התל אביבית.

לא מעטות היו גם שוכנות הביצה שנישקתי רק כדי לגלות שהן כלל לא צפרדעות, כי אם נרקיסים.

לרוב הצפרדע של אחד היא הנסיכה של האחר - דואליות שכזו.

אולי בגלל זה אנו קוראים לצפרדעים "דו-חיים"?

את הצפרדע הבאה שלי כנראה אנשק כבר בביצה דוברת צרפתית.

היתרון הוא שאם היא לא תהיה נסיכה, תמיד ימצא שף מקומי שישמח להתקין מעדן מרגליה.

והיתה גם הצפרדע שהכירה לי את השיר הזה:

The Divine Comedy - The Frog Princess

הצפרדע שוויתרה על הטבעת והשם שלי שהענקתי לה, ואת טעם נשיקותיה אני כבר כמעט ולא זוכר.