ב19 לאוגוסט זה קרה,וגם ממני נשללו החיים למשך תקופה של שנתיים.

בדיוק כמה ימים לפני,החלטתי לפתוח עמוד בקפה.בלי שום קשר לעסקים,הנאות, או נאטוורקינג,אני פה לטוב ולרע.

ועכשיו? עכשיו בעיקר רע. הייתי בן אדם עצמאי עם עבודה,לימודים,חברים,מסיבות ובילויים וכרגע אני גוש ירוק ומלוכלך שרק צריך להוכיח את עצמו כול הזמן.

לזמן אין משמעות בצבא בעיני,כול השבוע זה יום אחד ארוף שלא נגמר עם אלפי ארוחות מגעילות.

אני מרגישה שאני נהיית טיפשה שם,מאבדת תאי מוח בקצב רצחני,לא קוראת מילה ולא שומעת שום תו במשך שבוע שלם.האומנות לא קיימת בצבא היא לא פונקציה שיש להתחשב בה.

וכול מה שאני רוצה זה רק לשמוע חצי שיר של פלסיבו,כדי לנסות להעביר עוד שבוע מחורבן.