3 בנובמבר 2007 הפנינג הכיכר. שוב, כמדי שנה, מתמלאת הכיכר בהמוני אנשים ושוב, כמדי שנה, נדמה כי מהות העניין שלשמו התכנסו נמוגה בחשכת העבר. המזללות שמסביב לכיכר עושות הערב כסף טוב ועל המדשאות יושבים עשרות צעירים וצעירות של השומר הצעיר, וגם כמה קבוצות מבוגרים, ומחליפים חוויות. הרעש וההמולה מחרישי אוזניים. מאות ואלפי אנשים מסביב, צוחקים ונהנים. הנאומים הבוקעים מהרמקולים חוזרים על עצמם. השירים די חלשים. הערב הזה הפך מן הסתם למפגש חברתי המוני וכנראה שטבעי היה שכך יקרה ברבות השנים. ובכל זאת מדובר בתבוסתנות, או לפחות באדישות, בדיוק אותה אדישות שפשתה אז, לפני המאורע ההוא שבגללו הגיעו לכאן כולם מלכתחילה. אדישות לכך שהרוצח צוחק על כולם, אדישות לכך שמבחינת רבים ראוי לו כבר שיהיה עם רגל אחת מחוץ לסורגים, אדישות להסתה ששוב הולכת ונשמעת, כרוח רעה ההולכת וגוברת והנה בקרוב תהפך היא לסופה של ממש. את האינטרנט ממלאים בימים אלו סרטונים של התנועה הכהניסטית, בעלי בריתו של הרוצח, של אותם אלו שדרכם הוא צמח. באחד הסרטונים הם מפרסמים את שמו ואת כתובתו המלאה של אחד מעורכי אתר ויקפדיה , שלדעתם מפרסם תכנים בוגדניים. הם מקללים את אותו בעל אתר תמים בקללות נוראיות, מכנים אותו ואת חבריו בולשביקים (והרי מנהיגי הנאצים היו קוראים לאויביהם הפוליטיים בולשביקים) ומזמינים את כל מי שצופה בהם לערוך ביקור אצל אותו עורך... מאות תגובות יש לסרטונים האלו, רובן תגובות אוהדות. מנהיג התנועה המדבר בסרטונים, איש מבוגר ומכובד למראה, מדגיש גם כי הם אוהבים להאבק וכי מטרתם היא לגרום לכל מי שעומד בדרכם למכשול, לפחד מהם. האם כעת, כששוב יחלו שיחות ונסיונות לפיוס, יהיה הפעם מי שיקום ויעמוד כנגד אותה הסתה? כנגד הכוחנות החשוכה הזו המזכירה צורות משטר אפילות? כשמביטים בכל אותם אלפים שמילאו אתמול את הכיכר קשה לתת על כך תשובה בפה מלא...
4 בנובמבר 1995 שימחה ממלאת את הכיכר, לא מתוך אסקפיזם, כפי שיהיה שנים רבות אחר כך, אלא באמת מתוך עליצות, מתוך איזה ניצוץ קטן ובכל זאת מורגש של תקווה. הרי אף אחד עוד לא נרצח, הסכם השלום עוד לא התמוטט והעולם עדיין לא נכנס אל תוך האינפרנו של מלחמת הצילביזציות. הוא נמצא שם עם כמה חברים, מרגיש שייך ולא שייך כאחד. הם אפילו מצליחים להגיע אל אחד הגגות שמסביב ולהשקיף על כל ההמונים מלמעלה. לפני שהם פונים ללכת, לאחר סיום העצרת, לאחר שיר השלום, הוא עוד מספיק לראות את אלו שנותרו רוקדים לצלילי- ארץ טרופית יפה. הוא מביט בהם רוקדים כך ללא דאגות, ללא חשש, ללא שמץ של ידיעה כי אלו רגעיו האחרונים של העולם הישן. תיכף יקרוץ להם אדון הגורל כמבקש לומר- הנה אהפוך אתכם לארץ טרופית כפי שרציתם. וכפי שבארצות טרופיות רוצחים מנהיגים כשמתנגדים להם אדאג שגם כאן זה יקרה... באוטובוס יושבים שני נערים, לאחד מהם טלפון נייד (כן, כבר היו כאלו לאחדים) והם מפתחים מעין מערכון הזוי על כך שירו בראש הממשלה. הוא וחבריו מביטים בהם בחוסר אמון. הנערים מתבדחים על כך,מראיינים זה את זה, ובמעין הומור מתחכם הם כבר מנסים לחשב מי יהיה ג`ק רובי הישראלי, אותו אחד שחיסל את אוסוולד, רוצחו של הנשיא קנדי. לו אין כמובן מושג על מה הם מדברים ורק כשהוא מגיע לביתו ורואה אורחים רבים המביטים בטלביזיה, הוא מנסה להבין בתדהמה כיצד זה יתכן? הרי הרגע היה שם... למחרת הוא מגיע למקום עבודתו במחסני בית החולים, זה שבו נולד ושבקרוב ישנה את שמו על שם המנהיג המנוח ובכך יחל למעשה את אותו תהליך שרשרת המבקש להנציח את מה שקרה אך למעשה יגרום בדיוק לתגובה ההפוכה. בשבועות האחרונים עבד שם כעוזר במחסנים הגדולים, אחת מעבודותיו כנער לפני הצבא. מצטרף אל המחסנאים הקולניים בעת הסבבים שהם עושים למחלקות השונות, כדי לאסוף את פרטי הלבוש הבלויים ולהחליפם בחדשים. באחד הסבבים שלהם, ממש כמה ימים לפני יום הרצח, הוא ימצא להפתעתו שהסבב הנוכחי הגיע אל חדר המתים של בית החולים. הוא יביט סביבו ביראה, כמי שחדר לראשונה אל מעמקיה של פירמידה מסתורית. למרות האפילה יבחין בשמות הרשומים על תאי המתים. אפילו בשם של אישה. ולמרות אווירת הקדושה הזו שסביבו, הוא אינו יכול להשתחרר ממה שקלטו עיניו לפני שירדו. בקומה מעל עבדה צעירה עבת בשר ושתקנית בניקיון. והנה הצליח לראות כי בגד הניקיון המכופתר שלה היה פתוח בחלקו התחתון ומתוכו הגיחה, לשניה אחת ספורה, רגל לבנה ומסתורית. אף אחד לא הבחין בכך חוץ ממנו ומשום מה הדבר מילא אותו לפתע בתשוקה עזה. גם קרירותו של חדר המתים לא ציננה אותה. וכשנתבקש לעלות בחזרה אל הקומה העליונה בכדי להביא עגלה יכול היה להבחין כי הבחורה הגדולה עדיין שם. היא שטפה את הרצפה, כורעת על רגל אחת כשבגד הניקיון המכופתר שלה עדיין פתוח בחלקו התחתון ורגלה השנייה מגיחה הפעם כולה מתוך הבגד, שחשף כבמתכוון כמעט עד לקו המותן גם ירך שמנמנה ולבנה. יתכן כי נערה זו צרבה בתוכו ארכיטיפ של מושא תשוקה לנשים רבות בעתיד. היא הביטה בו במבט חודר והוא בה בחזרה,כולו מסמיק, לפני שהסתובב וחזר למטה אל חדר המתים. רק כמה שנים לאחר מכן הוא יבחין באותו שילוב סימבולי של המוות והתשוקה, שלעתים נדמה כי נכרכים זה בזה כזוג נחשים חלקלקים ורכים, קרירים ומפתים, שלעתים שבים ומופיעים באופנים שונים בחיינו, גם אם לא תמיד נשים לבנו לכך. ויום לאחר הרצח הוא הגיע אל בית החולים כשהוא לובש במתכוון את אותה חולצה מלאת סטיקרים שלבש בערב הקודם בעצרת. חש גאווה כבושה בזעם כשפסע עמה בין כל המסדרונות, העובדים, המבקרים והחולים מביטים בכך בשקט. וכמעט במשך כל השבוע שלאחר מכן הוא שב, ערב-ערב, אל אותה כיכר שכעת שינתה את פניה ואת צבעיה. צעד בשקט בין הקבוצות הרבות של אותם אלפי נערים ונערות שישבו במעגלים, שרו בשקט והדליקו נרות. עצבות רבה מילאה אותו. עצבות ובדידות. ואולי לא זה ולא זה. כי עד היום אינו מסוגל להסביר את אותה תחושה שמילאה אותו אז באותם ימים. במשך השנים שלפני כן, בהיותו נער, ניסה ללא הרף להשתייך. היה מדלג בין קבוצות שונות, לרוב פוליטיות, של נערי שלום ונערות אחווה, ובכל מאודו רצה למצוא לעצמו קבוצה משלו. ובסופו של דבר, כשפסע שם בכיכר, נער מלא בתחושות ייאוש ובדידות, כאילו והבין שלעולם לא יצליח באמת להשתייך. שתמיד יצפה בהם מהצד, כמתבונן שקט. וגם לאחר ששבוע האבל הסתיים והחיים ניסו לחזור למסלולם היה מוצא את עצמו לעתים בלילות שלפני הגיוס נע ונד ברחובות החשוכים של העיר, תחושה לא ברורה רובצת בתוכו, מחניקה ומעוררת תשוקה כאחד.
- - - - - - - מילים רבות מילאו באותו שבוע אבלים את הכיכר. אלפי אלפים של מילים. גם הוא תרם להם במקצת בדף שכתב והניח מתחת לאחד הנרות. גם קיר ההנצחה, ממש מול זירת הרצח, התמלא במילים ושירים. אך דווקא אחותו, שהייתה אז תלמידת תיכון הצליחה לבטא באופן הפשוט ביותר את אותה תחושה שרבצה אז על העיר, על המקום כולו. ללא מילים או ציטוטים. רק באמצעות העתק של ציור הצעקה, של מונק, שציירה על גבי הקיר. מאז נמחקו כמעט כל המילים שעל הקיר וגם הציור עמם, אך פעם אחת מצא אותו להפתעתו על גבי כריכה פנימית של אחד מספרי הזיכרון. בכריכה הופיע במקרה צילום של קטע מתוך אותו קיר הנצחה ובאותה פיסה ניתן להבחין בפנים האילמות הזועקות. וכפי שהציור המקורי זועק על טירוף המאה שאחריו כך ההעתק החיוור שצויר על קיר הרצח זועק על טירוף המאה הזו- על השיכחה, על ההשכחה, על התשוקה המרה, על ההסתה החוזרת, על הטירוף שכבר הפך לחלק בלתי נפרד מעולמנו ועל האדישות הנוחה והמפתה הצומחת בצדו.
|